אחרי השבעה של אמא, נתנו לי הזדמנות לקחת את כל מה שאני רוצה.
הבאתי איתי שקית של סנדוויצ'ים (כי ידעתי מראש שלא יהיה לי
יותר מידי מה לקחת), ויצאתי למלאכה. חיפשתי בכל המגירות
והארונות שבבית אחר דברים שאני רוצה. מצאתי ספרון קטן שבין
דפיו אמא הייתה מייבשת פרחים שקיבלו עתה גוון חום, מצאתי תמונה
ישנה, שלה ושלי, תמונה שבה היא מחייכת ומלטפת את ראשי.
לאחר שסיימתי לחפש בכל הבית, החלטתי שהגיע הזמן שאחפש גם בארון
הקיר החום שבמטבח. שם, במדף האחרון, זה שהיה נשגב ממני בתור
ילד נמוך קומה, היא נהגה להחביא את השוקולדים והסוכריות לשבת.
ידעתי, שמאחורי השוקולדים והסוכריות היא החביאה גם את השיער
שלי. אם חס וחלילה מישהו יחפש שם משהו אז שימצא את הממתקים ולא
את השיער...
הפעם הראשונה שגזרו לי את השיער הייתה בל"ג בעומר, בהילולה
הגדולה של הר מירון. אבא לקח אותי על הכתפיים בגאווה, אמא שלי
השתרכה מאחורינו ונראתה כמו חיה פצועה שזקוקה לישועה. עוד לא
הספקתי להבין מה מתרחש סביבי ומה עומד לקרות וכבר נעמד
על-ידינו איש גדול מאוד כשהוא אוחז במספריים ענקיות. הוא עצמו
היה כל-כך גדול, אבל עם המספריים הוא היה מאוד עדין. כאילו
החזיק בידו יהלום יקר וקטן שפחד כל-כך לאבד. הוא התקרב אליי
לאט-לאט, ובאותה השנייה שהמתכת הכסופה נגעה בשיער ראשי, שמעתי
קול נורא. מתוך הגרון של אמא שלי עלתה זעקה חדה ומצמררת... היא
זעקה אל השמיים בקול שלא היה שלה, היא זעקה כאילו חותכים לה
עוד פעם את חבל התבור.
כשסיים האיש הגדול להוריד את כל התלתלים, הוא חייך חיוך רחב
מתחת לזקן הגדול שלו, ורק בגלל שהלחיים שלו עלו למעלה יכולתי
לנחש שהוא אכן מחייך. הוא העביר את ידו על ראשי הערום ולחש לי
באוזן: "נו ילד, נכון שעכשיו זה הרבה יותר טוב?". אני הסתכלתי
על אמא, שהייתה שרועה מאחורינו על האדמה הצחיחה ולא הייתי בטוח
מה לענות. כשאבא העלה אותי בחזרה על כתפיו וזימר את המנגינות
שזמרו כולם, ראיתי איך אמא חוזרת אחורנית, דואגת ללקט בבכי כל
שערה וחצי שערה שנפלה מראשי. כולם היו שמחים כל-כך, כולם שרו
ורק היא בכתה. וכל הדרך הביתה היא לא הוציאה הגה מהפה. וגם
שבוע אחר כך. כאילו ישבה שבעה על התלתלים היפים שהיו לי ואינם
עוד.
כל לילה הייתי מתגנב אל המטבח, מתכנן תכניות ומתכסס תכסיסים,
איך להגיע אל הממתקים. וגם באותו לילה, כשחזרנו מהר מירון,
ראשי רענן, חשקה נפשי בחופן סוכריות ושוקולדים. נעמדתי בפתח
המטבח והנה, אני משפשף שוב ושוב את עיניי, לא מאמין למה שאני
רואה... גם אמא שלי מתגנבת למטבח! בטח! בגלל זה היא מחביאה את
כל הממתקים... כי גם היא אוהבת! גם היא רוצה הר של סוכריות וים
של שוקולדים! אני חייב להסתכל טוב-טוב, צעד-צעד וללמוד ממנה
איך מגיעים למעלה... אבל פתאום אני שם לב שבמקום להוציא משם
ערימות של ממתקים, היא מכניסה לשם את אותה השקית הקטנה מהר
מירון. שוב לא חזרתי לשם. שוב לא רציתי לגנוב ממתקים מארון
הקיר החום שבמטבח. חיכיתי כל השבוע, בדיוק כמו כולם, לקבל
ממתקים בקבלת שבת.  
ועכשיו, כשאני כבר גדול והיא כבר לא פה, אחרי 20 שנה שלא נגעתי
בו אני מרשה לעצמי לחשוף לעצמי את הסוד שלנו... אני שוב מרגיש
כמו גנב והיא שוב לא יודעת שאני יודע. אני מטפס על השיש, נעמד
מול החבילות הצבעוניות שפעם היו נראות לי קשות להשגה, אני שולף
אותן בקלות ואפילו לא מתפתה לקחת לעצמי אף סוכרייה, ראשי עסוק
רק במחשבה אחת: "שיער".
והנה, הנה השקית, המתקמטת והצמודה, שהיא החביאה כל-כך הרבה
שנים, בתוכה יש עדיין את אותם התלתלים, קטנים ובלונדיניים,
מלפני 20 שנה. אני חושב שרק עכשיו אני מתחיל להבין למה בשקית,
ולא למשל בקופסא מעץ... שקית, כדי שתבודד, כדי שתחנוק את השיער
שלי מהעולם החיצון. אם הוא היה בתוך קופסא מעץ איקליפטוס למשל,
הריח החד של האיקליפטוס היה מפלח ובולע את הריח הנעים של
השמפו.
היא הייתה חופפת לי את השיער כל יום לפחות פעמיים - גם כשלא
הודיעו בגן על המגיפה של הכינים המגרדות, גם כשלא היה קיץ
והשמש הייתה שורפת ומכרסמת את הקצוות של השיער, גם כשלא הייתי
שב ממשחק פרוע בבוץ ובשלוליות.  
לפחות פעמיים ביום הייתי מביט בה מכינה את האמבטיה למעני.
בהתחלה היא פותחת את המים הרותחים עד הסוף. כשהתחממו, הוסיפה
בדיוק שתי סיבובים מהברז של המים הקרים. "זה עניין מדויק,
הטמפרטורה", הייתה מפצירה בי כל פעם מחדש. הייתי מקלף מעצמי את
הבגדים, אחד אחרי השני, לאט ויותר לאט, מנסה לדחות את גזר
הדין. בסופו של דבר הייתי מוצא את עצמי יושב באמבטיה, בוהה
במים השקופים שמהר מאוד החלו לקבל את הצבע הוורדרד של השמפו,
שהזדחל על עורפי כמו נחש קטן ומדגדג.
תחילה הרטיבה אותו בעדינות. "תראה איך המים הופכים את השיער
שלך מצהוב לזהב", הייתה פוערת את פיה וממצמצת בעיניה שוב ושוב
כאילו בזה הרגע הייתה עדה למעשה בראשית. לאחר מכן סגרה את
המים, אחזה בבקבוק השמפו וכיווצה את ידה שמא ייפול הבקבוק. גם
כאן הייתה מחושבת מתמיד; שפריץ אחד של שמפו אל תוך יד שמאל
ודי. "אתה צריך להגיד תודה לקדוש ברוך הוא שנתן לך כזאת מתנה",
הייתה קובעת, ממש שנייה לפני שהשמפו היה נוגע בשערי הזהוב.
"אבל זה רק שיער", הייתי עונה לה בלחש, מקווה שלא תשמע.
בדרך כלל, כשהייתה עושה דברים אחרים, כמו לחתוך סלט ירקות, כמו
לכתוב, הייתי יכול לראות בדיוק כמו כל אחד אחר מהי היד החזקה
שלה ומהי היד החלשה, אבל כשחפפה את ראשי, לא הייתי יכול להבחין
בכך, לעולם לא הרגשתי הבדל. היא הייתה מדייקת כל-כך עם הלחץ
שלה על הקרקפת הקטנה שלי, מעבירה אותו בעדינות אל הרקות, מגרדת
ומקרצפת באותו הקצב בדיוק. אחרי שהשמפו היה מוקצף מספיק, היא
הייתה צוחקת ואומרת: "עכשיו זה כמו שלג. עכשיו אתה נראה כמו
הסבא שלך".
כשהמים היו שוטפים את כל השמפו מהשיער שלי, הוא היה חוזר להיות
רך כמו משי. ואז היא הייתה עוטפת אותי במגבת ענקית ומחבקת אותי
המון. אחרי כן, הייתה לוקחת אותי אל החדר של אבא ושלה, מושיבה
אותי על הברכיים שלה, מזמזמת שיר בלי מילים ומסרקת את שערי עם
מסרק כסוף וקטן. כל-כך לאט. כל-כך בעדינות. רק לא לקרוע, רק לא
לתלוש. חס וחלילה. ואם יש קשר, אז אין מה לדאוג - היא כבר תדע
מה לעשות. היא פשוט הייתה לקחת את הגוש בין הידיים ומרככת אותו
עם קצות האצבעות, ואז מעבירה עליו את המסרק עד שהיה נעלם.
בסוף, רק בשביל לוודא שהוא אכן חלק, הייתה אמא מסרקת אותי שערה
שערה. ולאחר שסיימה, מרחה לי על הראש מסיכה שהיא הכינה מראש.
אף פעם לא ידעתי מה יש באותה מסיכה, שהייתה נערמת בבקבוקים
שקופים במקרר, אבל תמיד היה לה ריח חריף של לימונדה. בסופו של
דבר, אחרי כל הטקס הזה, שנערך לפחות פעמיים ביום, הייתי רשאי
לחזור לשחק.      
אחרי השבעה של אמא, נתנו לי הזדמנות לקחת את כל מה שאני רוצה.
הבאתי איתי שקית של סנדוויצ'ים (כי ידעתי מראש שלא יהיה לי
יותר מידי מה לקחת), ויצאתי למלאכה. לא רציתי לקחת הרבה לעצמי,
רק את הספרון עם הפרחים המיובשים ותמונה למזכרת, וכמובן שאת
השיער שלי. מצאתי אותו, את השיער שלי, בתוך שקית מקומטת
ונצמדת, תלתלים ספוגים בדמעות ובניחוח הנצחי של שמחת הר מירון.

וידעתי, ידעתי שאם לא היה לה סרטן כל השנים האלה, ידעתי שאם
היא הייתה יודעת לרגע אחד שהמחלה נעלמה ושהנה, ראשה יתמלא שיער
מחדש, ניצנים של דבש יצמחו לה על הקרקפת הערומה, תלתלים
בלונדינים יקפצו לה על הכתפיים, ידעתי שבכלל לא היה לה אכפת.