די, די, די.
בבקשה תצאי מזה כבר.

למה? למה את אוהבת להפיל את עצמך לבורות?
מחשבות מיותרות. גרון חנוק.

די, תפסיקי כבר לחשוב עליו, זה נגמר מזמן.
כל החלום הזה שלך נגמר. התעוררת.
את כבר פה במציאות.

תפסיקי לקרוא את השירים שכתבת לו.
תפסיקי להסתכל על התמונה הזאת שלו.
תפסיקי להיזכר עד כמה הוא אהב אותך ועד כמה הוא עשה לך טוב.

תחשבי על ההווה והעתיד.
תפסיקי להיות שקועה בעבר הזה שלך.

אוף.
אלוהים.

כמה שאני מתגעגעת אליך אורן.
אני מוצאת את עצמי מותקפת מדי פעם בדמעות חמות שזולגות מתוך
עיני על פני ומקפיאות את ליבי.

גורמות לגוף להתאבן ולא לחשוב על דבר מלבדיך.

"לך תסביר לה עכשיו שאתה עדין מאוהב באיזו אחת שרחוקה מכאן
אלפי קילומטרים..."
(אריק ברמן)

כבר יותר מחצי שנה עברה ואין יום אחד בחיי ששקט ממחשבות עליך.
ולפעמים נדמה שכל דבר קטן מזכיר לי אותך שוב ושלא משנה עד כמה
אהיה מאוהבת ומאושרת עם מישהו אחר, אתה עדין תמשיך להתעופף
בראשי ולהזכיר לי על הגעגוע הבלתי פוסק הזה אליך.

אומרים שהזמן יעשה את שלו, אבל הזמן עבר ואני עדין באותו מצב,
לפעמים נופלת אפילו עמוק יותר אל תוך האפלה שהשארת בי.

אני מנסה למתוח את הידיים, אבל כל השרירים תפוסים ורצונם היחיד
הוא לראות אותך שוב ולחבק אותך חזק, אפילו רק לרגע ולדעת שאתה
עוד קיים בעוד מקום, חוץ מבלב שלי.