"מרפסת קטנה, על העץ הזקן ישובה לה ציפור לבנה, ואני בכסא
נדנדה בלוי, מורידה משקפיים ומביטה.
שמיים מעל, חלקי עננים לבנים, פרוסים ללא ניע, רק קולה של
ציפור קטנה מהדהד באוזני הכבדות. רוח מלטפת קלות, מביאה עימה
את זיכרונות הקור.
חצר ירוקה, עץ אלון בעל גזע עבות, מנדנד ענפיו בכבדות.
סתיו נשפך אל הגינה, מתאסף ומתענג על לידתו מחדש. ובפני
הקמטים, עדויות חרושות לשנים שעברו, קצו, תמו אינם עוד עימי,
רק שובל זיכרונות מהדהד לעיתים, מחזיר אותי אז לימים הצהובים,
ורודים, כחולים, הימים הנפלאים ההם, החמים ההם, לא ישובו אלי.

זקנתי. קורו של הסתיו מלטף בי ונכנס עמוק לתוכי, כאב בעצמות
יבשות, ידיים עייפות סורגות לאיטן עוד סוודר שיונח בארון, מחכה
שיאספו אותו.
שוב אחר צהריים שקט, בודד, אני מונחת בכבדות על הכסא שבנית לי,
אז במוסך, אתה זוכר? לא היתה לי כבר סבלנות. ומולך בחודש תשיעי
מתרה בך לסיים את הבנייה, כי מחשבתי היתה איך אשב עליו
בהתרפקות ואניק את בנינו הקטן, שכה ציפינו לו.
אותו כסא עליו אני מונחת כרגע ורחמי נבל כבר מזמן.

דמעה, אני מתגעגעת, ישובה לבדי במרפסת, בגינה מציץ לו חתלתול
קטן ובורח כשמבחין בי, רציתי שיגש, אז הייתי מלטפת. אתה זוכר
איך ביום ההולדת העשרים ושמונה שלי איחרת לשוב הביתה וכל כך
דאגתי וכעסתי לך, ובאת כשבידך קופסא גדולה עם חורים? לא אשכח
את פניו של אותו כלבלב קטן שהיה מוחבא באותה קופסא, לא אשכח את
ג`ק אז בן שנה, איך משך באוזניו של הכלבלב הלבן ואתה גוער בו
קלות ומראה לו את אומנות הליטוף והנועם שלך. זוכרת אותך.

והילד שלנו שגידלנו לפאר ולגאוות עולם, נסע רחוק לארץ אחרת,
הרי עשינו הכל בסלילת הדרך שלו לחופש, לעצמאות ולמיצוי העצמי
שלו, והוא חבק זאת לעצמו, אושר נשגב שלנו, חיים שיצרנו, כל כך
רחוק עכשיו חי חיים מלאים שלו, לא רציתי שיהיה אחרת. משאירה לו
את כל הוני שהשארת לי מהונך, בני היחיד ברוך אתה לנצח.

השמש שוקעת, נותנת לי את קרנייה האחרונות במתנה, נופכת נשמתה
ומצפה ללידתה מחדש, קולות הומים ברחוב הנגדי אולי מסיבה,
כנראה.
שלמה עם בדידותי שנכפתה עלי, רק אני המרפסת, הגינה,
הציפור,הרוח, והסתיו שנותן אותותיו. ומדברת אליך.




לא אקום מהכסא הזה אני יודעת זאת, מרגישה זאת בכל חלקי גופי,
כאן אסיים ואבוא אליך, בקרוב אעצום עיניים ואפרד מהציפור,
מהרוח, ומהסתיו שישאר אחרי, וארוץ אליך, חכה לי, כפי שחיכיתי
לרגע הזה, חכה לי. רגלי לא מגיבות עוד, הלכו ימים רבים הם
ונדמו, ידי העייפות אינן יכולות עוד לסריגה וצונחות מטה. נשמתי
עבה, כבדה, עייפה.

זקנתי.
חייתי חיים שלמים, הרחתי ימים של פריחות, ראיתי שקיעות
וזריחות, חוויתי כאב, התענגתי על רגעי אושר תמימים, פחדתי,
חטאתי לא פעם,  והנה נדמתי לעולמים, וברוחי בנשמתי לא אשכח
אותך גם במותי - אהבת חיי".