בס"ד

אחזתי את הבקבוק בידי. פניי אל הים הפתוח. ולא ידעתי את נפשי.
בקבוק יין קטן מרוקן מתכולתו, פקוק היטב בפקק שעם. מבעד
לזכוכית השקופה בעלת הגוון הירוק יכולתי להבחין בדף נייר מגולל
בקפידה. ניתן היה להבחין כי מעברו השני של הדף, זה הסמוי
מהעין, נכתב דבר מה בעט כדורי, אולם בכדי לקרוא את הרשום על
הדף היה עליי לחלוץ את הפקק, לשלוף את הדף ולשחררו מגלילתו כשם
ששוטחים את ספר התורה על מנת לשוב ולקרוא, חזור וקרוא, את פרשת
השבוע. חייב בפיקדון 25 אגורות הוטבע על התווית האדומה שהוצמדה
אל הבקבוק בטרם שינה את יעדו. תכולה 187 מ"ל - 12 אחוז כוהל
בנפח. מאותם בקבוקי יין קטנים שהייתי נוהגת לצרף למשלוחי המנות
ששלחתי בפורים. מאותם בקבוקי יין קטנים המיוצרים במיוחד עבור
יעד זה. על הבקבוק המרוקן נרשמה הכרזה חגיגית כי היין שנוצק בו
איננו סתם יין שווה לכל נפש, אלא יין אדום ישן נושן שהתיישן
בחביות עץ אלון במרתפי היקב כדי להעניק לו ארומה ומתיקות
יחידים מסוגם. בתחתית התווית התנוססו בהבלטה עובדות חשובות עוד
יותר: ללא חשש טבל, ערלה ושביעית, כשר לפסח, בקבוק חדש,
והעובדה החשובה מכול: בהשגחת הבד"ץ של העדה החרדית ירושלים.

הבקבוק הזה מיועד לי. ללא ספק. לא היה לי צורך  בנבואה בכדי
לדעת כי בתוך הבקבוק מסתתרת ההודעה שלה ציפיתי. איזו דרך
מיוחדת מצאה לה להשאיר לי הודעה. האם רצתה לרמוז בדרך זו על
סוגיות עלומות נוספות? האם רצתה לומר כי העניין חתום וגמור עמה
כאותו הבקבוק החתום בפקק שעם? האם רצתה לרמוז כי הצליחה סוף
סוף לכלוא את השד הנורא שלא על מנת לחלצו? אם כן, מדוע הניחה
מכתב בתוך הבקבוק? הרי נהיר לכל בר בי רב, שדרכם של מכתבים
להיחלץ משבי בקבוקם. האם חששה שהודעתה תעוף לים ולא ייוותר
ממנה שריד ופליט, על כן סכרה אותה בבקבוק חתום ליתר ביטחון?

רוח קלילה נשבה מן הים וחבקה את דמותי השבה כבדת האיברים.
בודדה הייתי על שובר הגלים, מביטה מטה אל האבנים הגדולות
שניצבו איתן למרגלותיי וחסמו את דרכו של הים הזועף אל החוף.
מצדו האחד של השובר געשו הגלים ואיימו לנפצו בקול רעש גדול ואז
נסוגו רק כדי לשוב ולחבוט בו ביתר עוז, ואילו מן הצד האחר, הצד
של החוף, נחו להם מי מנוחות, מים שלווים חסרי דאגה, שאננים
משהו למתרחש מעבר לקיר הסלעי. אולי עכורים מעט היו המים,
רדודים, אך יש שיאמרו בבטחה כי היו אלה מים שקטים חודרים עמוק
וכי רדידותם הנראית לעין כול אינה אלא הטעיה, תעתוע, תרמית
ואחיזת עיניים.
האם יש בי הכוח לקרוא את ההודעה? האם יש בי הכוח לחלוץ את
המגופה ולשחרר את זכוכית הקיבול השקופה הירוקה מכבליה? ומעל
לכול, האם יש בי האומץ לחלץ את הדף מכלאו ולקרוא דרור לאותותיו
ולאותיותיו?

הבקבוק החלול הזכיר לי ימים אחרים. אני בתנועת הנוער. כולנו
יושבים ישיבה מזרחית על רצפת המועדון. אמת או חובה? מוישיק
אוחז בידו את הבקבוק ומסובב אותו בהתלהבות. אנו במעגל עוקבים
בדריכות אחר סיבובי הבקבוק. תחילה תנועותיו מהירות ונמרצות
ואז, אט-אט, הן מאבדות מקלילותן ונעשות זחלניות יותר, עד אשר
הבקבוק נעצר כליל. פי הבקבוק מצביע לכיווני. "חובה עלייך לנשק
את אריק", יורה מוישיק נחרצות. אני חשה כיצד כל הדם שבגופי
מתנקז אל פניי ואני מאדימה כסלק. אני שומעת את הלמות הדם הגועש
בקצב מטורף. בום בום בום. עוד רגע יתפקע אבי העורקים שלי וכל
הדם יפרוץ החוצה. דמיי זועקים אליי ואני לא יכולה להושיעם.
זהו! אות הקין שלי גלוי לעיני כול, חקוק על מצחי: "נשמת אוהבת
את אריק". איך אוכל להביט בפניהם של חברי קבוצתי? הסוד השמור
ביותר שלי יצא לאור ונדפס באלפי עותקים. הס הושלך באולם. אריק,
שסודי היה חתום בפניו עד כה ולא שיער כלל שיש נערה בקבוצה
המאוהבת בו עד שורשי נשמתה, קלט לפתע את מצב העניינים וחש נבוך
וחסר אונים גם כן. הידיעה הלמה בו בהפתעה גמורה. מבוכתו נבעה
בעיקר מהעובדה שהוא מעולם לא שם עינו בי ולא חשק בי, לכן חש אי
נוחות מעצם צירוף שמותינו יחדיו. הוא מצדו אהב נערה אחרת,
צעירה מאתנו, ומשום כך לא הבחין בי כלל. לא בי ולא ברגשי אהבתי
הכמוסים.

אילולא הייתה קבוצתנו מגובשת, ייתכן שהאירוע היה מסתיים באסון,
אולם לשמחתי הייתה לנו קבוצה מאוחדת ובוגרת שכל חבריה חשו
אחריות זה כלפי זה. לא עברה שנייה, ואינני זוכרת כיצד זה קרה,
לפתע שמעתי את עטרת מעירה בקול רם ובוטח: "היי, הבקבוק בכלל לא
פונה לכיוון של נשמת." כל העיניים הופנו לבקבוק. אף אני השלכתי
נפשי מנגד והרמתי את עיניי המושפלות על מנת להביט בבקבוק. אכן,
בדרך נס פנה עכשיו פי הבקבוק לאזור שביני לבין שולמית, כלומר,
לא ניתן היה לומר בוודאות שעליי הצביע הבקבוק מלכתחילה. מוישיק
לקח את הבקבוק בחפזה והחל לסובבו שנית. כך נמשך לו המשחק עוד
שעה ארוכה וכולם שכחו את האירוע המביך (או לפחות כך נראו).
אם נשווה בין הבקבוק ההוא לבין הבקבוק האחוז בידי כאן על שובר
הגלים, נוכל להבחין על נקלה בהבדל משמעותי ביניהם. בעוד שבקבוק
המשחק שלנו היה גדול, הבקבוק שבידי קטן הוא. על הבקבוק הגדול
לא חלה חובת פיקדון של 25 אגורות, וניתן היה לזרוק אותו ללא כל
נקיפות מצפון לפח האשפה, את הבקבוקון הקטן יש להשיב לבעליו
ולקבל תמורתו 25 אגורות שהופקדו עבורו.
תכולת הבקבוק הגדול לבטח לא הייתה נקייה מחשש טבל, ערלה
ושביעית (או שלא הבחנתי בכך באותם הימים), ואף לא נשאה מן הסתם
את חותמת הבד"ץ של העדה החרדית, ואילו תכולת הבקבוקון הקטן
הייתה כשרה למהדרין מן המהדרין. בדקתי זאת היטב.

מי יכול היה לשער מה יקרה כשאחלוץ את הפקק מהבקבוק? מדוע כה
מיהרתי לפתחו? אין לי תשובה ברורה. זה כנראה דרכו של עולם.
אימא אומרת שהסקרנות והפזיזות - מן השטן הן.
האם הייתה זו ידו של השטן או ידו של מלאך גואל?