נדמה שאני חש את כל כולך בקצה האצבע.
המגע הנוקשה של צווארך, כיאה למעמדן של פנייך החתומות, מתחלף
במהרה ברכות ממריצה. הקימור הראשון התוחם את שדך, מגע עורך חלק
עד כאב, דוחף אותי הלאה בעדינות - קימור שני, המותן. במזער אני
סופג את החום שאת מנסה לאצור בך בטרם תתרוקני כליל...
העיניים שלך, כך נדמה, הן האדמה. ככל שתשאפי לא תצליחי להחניק
את העומק המסחרר, השואב שלך. לעולם לא תפסיקי.
לראשונה את ממקדת בי מבט, רואה אותי. דמעות מתחילות להצטבר מעל
לתוחם העיניים המתוכנן כהלכה. הייתי רוצה להתיק ממך מבטי, לרסק
אותך בכך אחת ולתמיד. אני מבין עכשיו שלא ראית את הדחייה שהם
מעוררים בי.
את, קרחון קטן ומעוצב להפליא, התמסרת אליי בגופך מתוך תשוקה.
סקס דרייב בלתי סביר עוטף את אישיותך הבוסרית, חימדון ניגר ללא
בושה מבין שפתייך המשורבבות... מדוע לקחת זאת ממני? לרגע מתמשך
ומתמשך האמנתי שאותו סנטימנט מקולל לא ימטיר ממך את הגשם הזה,
אובך שלי. שמדובר בתאוות אמת ולא...
מרחוק הבטת בי במבעים נוטפי זלזול, לא מבינה את הרעשנות, ההצגה
המוחצנת והמבחילה שאני מעמיד, לא רואה איך זה מתיישב עם
המשפטים הקצרים המתאימים בחתך לאלו שלך. ילדה שלי, טרם למדת
משחק מהו.
מקץ חודשים ספורים הייתי נתון אני אלייך, ברובי, להוט אחר טוהר
מידת השחיתות שבך. כמה את מכאיבה לי כשאת מראה לי עתה שאינך
אלא נפש פצועה, עתירת רגש מתפקע, השוקק לפרוץ מתוכך שלא בשנאה,
שלא בבריחה - באהבה. בתחושת ביטחון ובהכרה שמצאת את השווה לך,
הראוי לך.
דמעה ראשונה מחליקה במורד לחייך החלקה והיציבה, מתייצבת על
שפתך התחתונה, המלאה והאדומה. היא מותירה אחריה ויה דולורזה
המרסק אותי אל תוך החיוך האמיתי, נטול המרירות שלך. במשב של
גיחוך ביישני את נושפת מעליי את נזר הקוצים הברוך ומחליפה אותו
בכתר רך של עלי כותרת בשומים.
אני מתרומם לישיבה ומתבונן בדמותך הנסדקת ומתפוררת אל תוך
ידיי, מונחות בכפות השמיימה לאסוף את שברייך הנהדרים. אני רוצה
כל כך להיפצע מהם, להינתק מזרם ההבעות הנפשיות שזורם ממך,
לחזור אל הריק, אל החלל.
מתחת לגלד המזוהם שהשלת מעלייך כנחש מתפתל באנושיות רואה אני
אותך לראשונה. המראה המכוער, האמיתי עד גועל, הנאהב, המתקתק,
הנעים, שובר אותי - ואחרי שהחיוך נמתח על שפתיי, מרסק אותי
לחלוטין, הבכי שוטף אותי מהגוף שהשארתי לך אחריי.
מקץ רגעים ספורים מתחילה תחושת הנימול לחזור אל שהיו קוראים -
הם, ואת - "נפש". הטעם המר שוב חוזר אל פי ומסתנן דרכו במיצג
ויזואלי מרשים ושובה, מלחלח ומרתיע. קמט קטנטן במצחך רומז לי
לקום ולצאת את החדר בתחושת שנאה ממכרת ומוכרת.
טריקת הדלת סותמת את הגולל על יחסינו שאשכח במהרה.