יומני היקר.

האמת היא שאתה לא יקר בכלל. עלית רק שבעה עשר שקלים, וגם זה כי
היית הכי פחות מכוער שהיה שם.
אתה גם עדיין לא היומן שלי, כי עוד לא הצגת את עצמך. בעצם, אתה
די חצוף, אם חושבים על זה לעומק.
אני אמורה לכתוב בך דברים שעברו עלי, אבל אין לי ממש חשק. אני
גם לא חושבת שיש לך זכות כלשהי להציץ לי לתוך המילים. אני לא
מכירה אותך בכלל.
מי אמר שאני צריכה לכתוב את זה על נייר? אולי מתחשק לי לנגן את
זה? אולי לצרוח? אתה כזה מקובע שזה מטריף אותי לפעמים.
אתה גם כל כך מתנשא, עם הכריכה הכחולה הזו שלך. אתה יודע, היא
די זולה, אין ממה להתלהב. אתה רק מנסה להסוות את האמת שלך
בגאווה המטופשת הזו על כריכה מקרטון.
ומה לגבי השורות? למה אני צריכה שורות? דווקא עכשיו מתחשק לי
לצייר עיגולים. אתה תגיד לי לא? מי נתן לך את הזכות לצייר לי
שורות שיתוו לי איפה ובאיזה גודל לכתוב?
בא
                                                           
   לי
                                       לכתוב
                               ככה!

מה יש לך להגיד עכשיו? שברתי לך את הכללים? תתמודד.
הקטע ההזוי הוא, שגם יש לך מספר דפים מוגבל! ומה אם לא
סיימתי?
ומה זה האורך הקבוע של השורות? מי שמך להיות אלוהים ולהחליט
בשבילי מתי נגמר לי המשפט? עדיין לא.
אתה גם בטח מצפה שאני אכתוב בכללים המקובלים של המילים. אקווד
ינא השעא ךל!! דיגת המ???