עם קשתי בידי, עת רם לבבי,
פלח בחיצי דמי תשחורתי את דפנה הנימפה
חשקה לה נפשי. בתרועת קרנות ציד רתמתי סוסי
ונכנסתי ליער חכמת הדורות עם רעיי, נוודי כזב הוויה.

עת פסעתי בסבך יער חכמת הדורות,
ותמושנה ידיי, אחוזות הבולמוס,
בערגת רש שורשים משתרגים, מקורם בתהומות
ושפתי בן תמותה תנשקנה בלאט את נוצרי התורות.

ובלב זה היער התמר מקדש התבונה,
מוקדש לאתינה, מלב יער בקע ביפעת תובנות.
ראשו בשמים, מגדליו זוהרים עת תיקוד החמה.
לחש אלפי נשמות המתים מכשף:צלח המעלות!

וברום המקדש, שובה את לבי בחדוות דמיונות,
מזבח ועליו יין-בוסר מחשבתי מצווה כרוע ברך. רודני האכזר!
ובשולי תודעה עוד הומה קרן ציד, קוראת לשוב אל השביל, חלושות.
אך שחור קללת היין שולט בנפשי- ממנו תשכר.

וברבות הימים אנוכי גומעת שוכר- לא אצמא.
ותפקחנה עיניי, תצרבנה שפתיי, עת היין נחמץ.
והחומץ מוערה אל קרבי, ונפשי זועקה על זוועת מאורע,
ולבי הפגוע אלי השכר, בוסר מחשבה, רק אליו יכמה...

אאוס לא תפקוד מחוזות אלו, לא עוד!
דיוניסוס גאלני, לו בפניי תתגל.
אך זעקתי מהדהדת בחשכת הדממה,
אך שפתיי עוד תזכורנה החומץ הקל,
את היין ממנו גמעה נפשי הברה...