אני בחיים לא אשכח את הלילה הנורא ההוא...
את הפרטים אני מספרת מחלקי זיכרון מעומעמים של תחילת הערב,
מעדויות ודוחות המשטרה. השמות בדויים.


יום שישי. 23:00. בית משפחת כהן ברמת גן.
דפיקה בדלת שנשמעה מעומעמת, כאילו לא באמת הייתה, וכניסה
דרמטית של מורן לחדר...
"אין סיכוי שאת לא באה אתי למסיבה בת"א!!!"
"מורן, תגידי, מה היית עושה אם היית נכנסת עכשיו לחדר והיית
תופסת מישהו מאחוריי בדוגי?"
"מצטרפת?" גיחכה.
"אני רצינית לגמרי."
"שירלי, מה את רוצה?"
"שתדפקי בדלת ותחכי שיענו לך."
"בסדר בסדר. בקיצור, את באה אתי למסיבה בת"א?"

01:00. מועדון נחשב במרכז ת"א.
איך נתתי לה להביא אותה לפה? מה חשבתי לעצמי לעזאזל?
אני לא מוצאת את עצמי אף פעם במקומות האלה...
אוהבת מסיבות. לגמרי. מעשנת שותה משתכרת. רוקדת עד עילפון.
אבל לא כשצפוף, לא כשאפוף.
"שירלי, בואי כבר קרצייה", מורן צועקת מהבר, כבר מתדלקת עת
עצמה.
אני מתקרבת לכיוונה ומעיפה מבטים מסביב לראות אם יש נוף יפה
הערב.
"מה את שותה?" אורי הברמן, ידיד של מורן, שואל בחיוך.
"אני סבבה. אולי אחר כך. תודה."


02:30. רחבת הריקודים.
בומים. אורות צבעוניים. העיניים אפופות בעשן. הגוף כואב מכל
הריקודים.
גבר מתקרב. עיניים ירוקות. שער שחור. שחום. מושך.

02:45. הבר.
"אני מזמין אותך למשקה?"
"שאני אסרב?" עניתי. הוא היה נראה באותו רגע כמו בחור טוב, לא
מזיק.
"מה את שותה?"
"משהו מיוחד. סומכת עליך". אוי איזו טעות זו הייתה.
הוא הזמין שתי כוסות ויסקי מהברמן, לא לפני שלחש לו משהו
באוזן.
כמה דקות לאחר מכן אני כבר עם הסיגריה בפה והוויסקי ביד
ולהפך.

יום שבת. 05:00 בבוקר. פרדס מבודד.
בומים בראש. אורות צבעוניים. העיניים אפופות. הגוף כואב.
אני פוקחת את עיניי בקושי, חושך. שקט.
אני כואבת, פצועה, שבורה וקרועה. ועוד לא אמרתי כלום על מצבי
הפיזי.
חצי ערומה שוטטתי בפרדס. אין לי מושג איפה אני או מי אני.

לבסוף איזו נהגת בכביש קלטה אותי חצי מעולפת בצד הדרך.
אספה אותי. נתנה לי מעיל ולקחה אותי למשטרה.
בדו"ח נכתב שנמצא בגופי הסם GHB, או בכינויו כיום - "סם
האונס".

את הלילה הנורא ההוא אני בחיים לא אשכח.
אבל כנראה אני גם בחיים לא אזכור.







# הכול בדוי. נכתב כאזהרה לכולם... במיוחד בחורות... שימו לב
למה שאתן שותות במיוחד אם מישהו אחר נתן לכן את זה.