כל עוד לא פרצתי אני מרגישה ריקנות.
עומדת בשירותים ציבוריים של קניון שכוח אל ומתאפרת לקראת עוד
הצגת ילדים.
דפיקות עצבניות על הדלת החיצונית.
"כוס אמק אבי שנייה אחת!"
-"הילדים משתגעים פה, מתי את יוצאת?"
אויייי !!!
מנת דם מוגדלת בשקל תשעים עולה לי לראש, נותנת לי להרגיש את
עוצמתה הכואבת עם כל פעימה של הלב. אני כל כך עצבנית, ועוד רגע
אני צריכה לפזז כמו מטומטמת בפני חבורה של ילדים מריירים  בני
5...

תמיד הייתי "דרמה קווין".
כשהייתי בת 10 אחי הגדול לקח אותי להקרנה במתנ"ס של "אינסטינקט
בסיסי", ומאותו יום החלטתי שאני רוצה להיות שרון סטון הבאה.
שבוע שלם ניסיתי לפתות את ראובן מכיתה ו' בעזרת שיכולי רגליים
מפתים, עד שהמורה להבנת הנקרא נזפה בי והסבירה לי שלא ככה
משיגים תשומת לב.
אבל זו כן הייתה הדרך, והיא עבדה.
אחרי שבועיים והרבה ניגו'סים לאמא כבר הייתי רשומה לחוג לדרמה
במתנ"ס עם נערות גדולות ממני ב-3 שנים ויותר, מקריאה מונולגים
של צ'כוב מול החברות לחוג ובלילות מתאמנת על נאום קבלת האוסקר
שלי.
התקבלתי למגמת קולנוע בתיכון ושירתתי בתאטרון צה"ל.
רק שבעולם האמיתי, זה שאחרי גילום של סטלה המגמרת במערכונים
יבשושיים מול גדוד נח"ל מוצנח שמציע הצעות שנערת ליווי הייתה
נעלבת מהם, גיליתי שלמרות כישוריי אין הרבה במאים הוליוודים
שרואים בי את ממשיכת דרכה של מריל סטריפ. ג'יזס אפילו לא
משקפופרים מאוניברסיטת ירושלים שרוצים אותי לסרט סטודנטים.

שנאתי את עצמי כשעמדתי שם.
המכנסיים האדומים המנוקדים שבקושי עלו עליי, האיפור הלבן שכיסה
את עיניי ונעלי הליצן המגושמות גרמו לי להרגיש מטופשת ונגעלת
מעצמי אפילו יותר מתמיד.
הרגשתי בדמותי מגיל 10 מסתכלת עליי מהמראה ונוזפת בי על
הדרדרותי למצב בו אני מופיעה כליצנית בפני ילדים זבי חוטם
צעקניים.
בגיל 25, ללא שום תפקיד משמעותי בקריירה שהסתכמה בשיאה בהופעה
בשעשועון הכרויות בערוץ המקומי של יבנה, כל החלומות שלי
מהילדות נהפכו לסיוטים שצוחקים באוזניי כל לילה.
הבנתי שהגעתי לצומת האחרונה. מכאן צריך לחתוך להנה או להנה.
כשדמעות חורצות נקיקים באיפור הלבן מסביב לעיניי יצאתי
מהשירותים המעופשים האלה, מרגישה מוארת בין כל הפלורסנטים
הדהויים.
חלפתי בסערה על פני אבי, מנהל הקניון הנלוז, בעודו מפטיר לעברי
שאני לא מתנהגת כ-"בדרנית מקצוענית".
האדרנלין שהתחיל לזרום בעורקיי גרם לי להרגיש חיה שוב.
כל כך חיה שקפצתי על הבמה באקרובטיות מרשימה, פוסחת על המדרגות
שעמדו בצידה.
הזדקפתי.
היישרתי מבט לעבר הקהל שהורכב מילדים שעוד לא למדו לקרוא
והורים צעירים שדוחפים עגלות תינוק לפני גופם.
אספתי את נשימתי,
והתחלתי לדקלם את המונולוג מתוך "אלקטרה" של סופוקלס.

בכל הברה ומילה שיצאו מפי אל החלל הגדול בקניון הרגשתי בטוחה
בעצמי יותר ויותר.
עיניי הקהל ננעצו בי, בוהקות ומקשיבות.
הרגשה מוזרה עשתה את דרכה אל תוך חדרי ליבי,כל כך זרה ונשכחת
שכמעט לא זיהיתיה - גאווה.
ובעודי כמעט מרקדת על הבמה, הסתובבתי אל הקהל לקראת סיום הקטע
הדרמטי.
עוד לא הספקתי לפצות את פי לדקלום המשפט האחרון למונולוג ,
ונזעקה האמירה הילדותית - תרתי משמע- שהחריבה את רוחי:
"אמא, רואים לה את הטוסיק!"

כן, החיים הם לא סרט של סקרוסזה, ומסתבר שכשמלאים באדרנלין
וקופצים על במה בפראות לא תמיד מרגישים שהמכנסיים המרושלות
נקרעו לגמרי מאחור.
אז קיבלתי את מחיאות הכפיים, השריקות והצחוקים שחלמתי עליהם,
רק לא מהסיבות הנכונות.
המבטים של הקהל המשועשע ליוו אותי, צורבים כמעט, בריצת המאה
מטר שלי אל אותם שירותים עלובים.
כשהמתנתי לאוטובוס שייקח אותי מהקניון ההוא אל חיים חדשים הגיע
בחור בבגדי עור והציע לי עבודה.

מכון בריאות הוא קרא לזה...