היא שרה ברקע, כמה שהבדידות קרובה עכשיו וכמה שאני מחזיקה את
עצמי חזק וקרוב כדי שלא אשבר.
האנשים האחרים כותבים באמיילים כבדרך אגב, בנ.ב. של הסוף, ליד
השלום והדברים היותר חשובים, שמישהו מת היום. ומה זה חשוב בעצם
להם, הרי מתים כל יום. אבל לא כל יום אתה מת, לי.
בידיים אני מחזיקה ופורמת את הכיפה השחורה. פורמת וסורגת,
פורמת וסורגת, ודפיקות מהוססות נשמעות על הדלת, הם רק מהוססות
בימים אלו, ואליהן מתלווה איזה קול שקט, כאילו אנחנו בבית
הכנסת ולא בחדר שלי עם הטפטים של הפרח והדלת שאמרת שתתקן, קול
שמציע שאולי ארד ואשתה, כי זה גם חשוב עדיין. מרשים לעצמם
לבזבז "חשובים" כאן על כוס מים מהברז. רק אני יודעת.
אני צועדת בשבילים לא אמיתיים ונראה תמיד שאתה מסתתר מאחורי
הפיתול הבא, קצה החולצה הזו שאתה תמיד לובש שאמא כבר לא אוהבת,
מבצבץ בפינות, אני רואה אותו. בטוח.

אבל הבטוח שלי לאחרונה שברירי מעט, גם הייתי בטוחה הרי שדברים
גדולים יקרו לי, ונראה שהם כבר לא יקרו אם אתה לא תהיה. אני
חוזרת מהאוניברסיטה ורואה את מודעות האבל ברחובות ולפתע יש שם
מוכר. ומעליו- אבינו? איש משפחתנו? רבנו? ידידנו? איך מילים
רבות כל כך יכולות לא לתאר אדם אחד?.
וקר לי מאד, קור פנימי כזה , עגול, מלא, חסר, אני מניחה את
הכיפה השחורה הלא גמורה בצד ומתכסה בעוד שמיכה ועוד שמיכה.
בפנים מרגישה כמו בניין של אבני עץ שהוציאו לו קורה, כמו במשחק
הזה, שבו לפעמים אתה מוציא את הקורה הנכונה ולפעמים אתה ממוטט
את הבניין. והפעם זוהי נפילה איטית, איטית.
רגע לפני שאני מכבה את האור(ואולי כבר חושך ולא שמתי לב?) אני
רושמת לעצמי בצד לקנות עוד חוט שחור.
אפרום אותך שבעת ימים.