עליתי לשמירה, הכול היה חשוך. אף אחד לא רואה אותי, לפחות אני
מקווה שזה ככה. חמש דקות לאחר החילוף שמתי על אוזני את האוזניה
ולחצתי על פליי. המוזיקה התחילה לפעול, מרגיעה אותי, מנחמת
אותי, מוציאה מהשביזות. הזמן טס, עובר שיר ועוד שיר, ככה במשך
חצי שעה עד שאני שומע את אותו שיר. זה שמעורר בי צמרמורת כל
פעם שאני שומע אותו, כל פעם מחדש, אותן תחושות.
אני נזכר בהם, 15 חברים, אותם חברים שהיו אתי בטירונות, שעזרו
לי כשהיה לי קשה, שנפלו אתי למצב כשצחקנו במסדר, שבכינו יחד
אבל בנפרד כל אחד בשק"ש שלו, כדי שאף אחד לא יראה, מתביישים
אחד מהשני רק כי אנחנו אוהבים כמו משפחה.
אני נזכר באותו יום נורא, היום שבו הודיעו לי שפצמ"ר פגע
בספארי שבו נסעו, היום שבו אמרו לי שהם לא יחזרו, היום שבו
הייתי אמור לחזור לפלוגה אחרי קורס מ"כים, היום שבו התחרפנתי
והיום שבו שללו לי את הפיקודיות.
אני נזכר בהם שוב בפעם ה-100. הכאב הוא אותו כאב, אותו אחד
שמפלח לי את הלב כל פעם מחדש, דמעות זולגות לי מהעיניים אבל
אני לא בוכה. אני נזכר בהם, רואה אותם בעיניי הרטובות אבל אני
לא בוכה. אני מנגב את העיניים אבל זה לא עוזר. אני לא בוכה כי
ילדים טיפשים בגיל שלי לא בוכים, הם יותר מדי "גברים" מכדי
לבכות. רק לפעמים בשק"ש, כשאף אחד לא רואה, אנו מרשים לעצמנו
להזיל דמעה, אבל לא יותר.
התמונות עוברות יותר ויותר מהר., אני מרגיש אותם, אני כואב את
כאבם, אני מרגיש את הפצמ"ר נופל לידי, חורך את בשרי, אני שומע
את זעקות חבריי, אני מרגיש את כאב הוריהם, את הכאב על איבוד
בנם יקירם, את הברכיים הכואבות אחרי סחיבתם במשך תשעה חודשים,
אני רואה את אמותיהם זועקות מצירי לידה, אני רואה את החברות
שלהם בוכות על קבריהם, אני מרגיש את כאבם, את הכאב של הבנים
שלא ייוולדו, של האחים הקטנים שלא מבינים למה אח שלהם לא חזר
הביתה, למה כולם בוכים, למה לא מדברים אתם, הוא לא מבין שמרגע
זה הכול השתנה.
אני רואה את ההורים שלי הולכים להלוויות חבריי כי אני לא יכול
לקום כי אני לא רוצה שיראו אותי בוכה למרות שהיום מותר. לא סתם
קוראים לנו בני טיפש-עשרה, גם בגיל 20.
אני שומע קול פיצוץ מרחוק, עדיין לא מעכל שחטפתי כדור. אני
נופל על הרצפה, שוכב שם, שותת דם. מנסה לזוז אבל אני לא יכול.
הראש מוצף במחשבות. אבל האחרונה שעוברת לי בראש היא: האם
ייזכרו בי כשישמעו איזשהו שיר. האם גם עליי מישהו יבכה.