היא בילתה את השעות הקטנות של הלילה שרועה על המיטה עם מבט
לחלון הגדול בחדרה וספרה כוכבים. מדי פעם היו מחייכים לה,
בפעמים אחרות היו מכוסים בעננים ולפעמים היה חשוך מדי כדי
לראות. המוזיקה העצובה ברדיו שתמיד עושה עצוב והאווירה החשוכה
עטפו אותה בבדידותה והעירו בצעקות את מחשבותיה שהתעוררו במלוא
האנרגיה, טעונות מחדש. בינתיים מחכה שיתעייפו, ודומעת ופה
סגור.
תשוקתו היחידה הייתה להיות שם אתה, להחזיק אותה שלא תיפול,
והיה משתגע שלא יכל לדעת מה עובר עליה, היה מוכרח לדעת על מה
היא חושבת. אבל היא פשוט רצתה אותו שם, עוטף אותה בזרועותיו
ושקט של נשימות.
אהבה. הניעור שהיא מביאה אתה והטיפשים שהיא עושה מאתנו. הוא
ללא ספק היה התרופה האולטימטיבית לנפש הפצועה הזו.
זה היה עוד יום חורפי בחורף הכל כך ישראלי הזה, שברגע שהחזאי
מודיע שירדו כמה טמפרטורות למחרת כולם מצוידים בסוואטצ'רים
עטופים בצעיפים כדי להיכנס קצת יותר לאווירה הנעימה הזו.
היא אהבה את החורף. האוויר הקריר מרגיש נקי יותר, התאורה
הכחולה האפרורית של השמיים בשעות הערביים והמנגינה שהרוח
הקרירה וריקוד העלים יוצרת, דורש להתיישב בחוץ, להדליק סיגריה,
להתעמק ביופי הירוק ולהרהר על העכשיו. ועכשיו, היא לבד.
"מותק?"
קראתי לו.
"מותק?"
"מותק?!"
החלה מגבירה את קצב הליכתה.
"מותקק..."
ברוח חסרת כל תנועה.
עוד צעד, בפה נושם ופרצוף מחמיץ, אולי בכל זאת.
ונעצרת.
"מותק שלי..." נאנחת, וידיה נשמטות לצדי גופה.
כביש דו סטרי, מכוניות, אוטובוסים, אנשים.
|