אני לא אוהב את המילה 'באמת'.
היא נכנסה ללקסיקון היומיומי של אנשים מבלי לשים לב. בכל פעם
שאני מדבר עם מישהו, ומספר לו משהו, אפילו אם זה יהיה איך
שהלכתי ברחוב בבוקר וכשהגעתי לחנות גיליתי שחסר לי בדיוק שקל
אחד בשביל לשלם על מה שרציתי והמוכר הבנזונה לא הסכים לעשות לי
הנחה על זה והייתי צריך לחזור את כל הדרך הביתה בחום בשביל
להביא עוד שקל אחד, והוא אומר לי "באמת?" אני רוצה לרצוח
אותו.
מ'זתומרת "באמת?"? נראה לך שאני משקר?
שאני זורק מילים לאוויר כדי למצוא חן בעיניך?
שאני ממציא דברים?
שאני עד כדי כך עלוב שאני צריך לבדות שקרים כאלו?

אני גם לא אוהב את זה שאני פולט את המילה הארורה הזו.
"אני באמת חושב ככה" "אני לא בטוח בזה באמת" "את צודקת.
באמת".
כאילו שאני מאשש את עצמי. כאילו שהמילים הרגילות שלי לא
מספיקות לי, אז אני צריך לתת להן אימות סופי עם המילה "באמת".

את ליאת פגשתי במקרה באוטובוס כשהייתי בדרך לאיזו חלטורה
בתל-אביב.
הייתה בינינו את החלפת המבטים הזו במשך כמה שניות. החלפת מבט
של "אני יודע שאני מכיר אותך, אבל לא בטוח מאיפה ולכן אני
אכווץ את העיניים שלי ואנסה להיזכר חזק-חזק מתי ראיתי אותך
לפני היום".
היא נזכרה קודם. "תגיד, לא עבדת פעם במקום הזה של הסקרים?"
שיחה של עשרים דקות הפכה למספר טלפון חדש בזיכרון של הפלאפון
שלי.
המספר החדש הפך לשיחה של עשרים דקות ומשם להזמנה לדירה שלה.
רציתי להביא יין, כי חשבתי שזה יהיה ממש מתוחכם כמו שעושים
בסדרות האמריקאיות, אבל בסוף לא עשיתי את זה.
כשהגעתי אליה שאלתי אותה אם בא לה לקפוץ לכמה דקות למכולת
ולקנות כמה בירות, אבל היא אמרה שאנחנו לא צריכים אלכוהול
בשביל ליהנות.

אחרי שהתלבשתי היא אמרה לי שהיא חושבת שתהיה בעיה בקשר שלנו,
כי היא עדיין אוהבת את החבר שלה לשעבר, למרות שהיא לא בטוחה אם
הוא מוצא חן בעיניה יותר.
אה, אמרתי, כמו בשיר הזה של דיוויד בואי.
לא מכירה, היא אמרה, אז אמרתי לה שזה לא משנה.
היא שאלה מה דעתי על העניין, אז אמרתי לה שאין לי מה לעשות
בנושא.
וכרגע היא מאוד מוצאת חן בעיניי, אז אני אמשיך להפגש אתה.
מתישהו זה יעבור לה, ההתאהבות הזו בו, ואז היא תתחיל להתאהב
בי.
ואם לא - לפחות יהיה לנו כיף בינתיים.
היא חייכה חיוך מלא תקווה ושאלה אותי "באמת?"