אסף ישב במכסחת הדשא וחיכה.
השמש קפחה על ראשו והלחות שברה שיאים. אין ספק שהיה זה אחד
הרגעים שבהם שנא את העבודה במיוחד.
הוא היה עוזר אחראי לוגיסטיקה מפעלית במפעל ממשלתי גדול. זה מה
שהיה כתוב לו על התג, בכל אופן. בפועל הוא פשוט עשה את כל
העבודות השחורות שהאחראי היה ותיק מדי לעשות והעוזר השני שאיתו
היה מקושר מדי לעזור בהן. לזרוק את האשפה לפח המרכזי, לדאוג
לשני משטחי הדשא הגדולים בקדמת המפעל ועוד עבודות תחזוקה
שוטפת. לפעמים הוא נתן לעצמו לקלוט שהוא למעשה עושה את כל
העבודה ששלושה אנשים מקבלים עליה תשלום. זה מירר אותו וגרם לו
לרצות לעזוב, אבל הוא כבר עבר כאן ארבע שנים בלי שום תואר או
השלמה כלשהי. יותר מדי כסף וזמן לשנות את המצב. החיים הובילו
אותו למקום שבו היה פשוט יותר קל לחכות עוד שנה, לקבל קביעות
במפעל עם כל התנאים שמתלווים לכך ולחכות שיגיע הפרייר התורן
שיהיה העוזר לעוזר אחראי הלוגיסטיקה. או שהאחראי ימות.
"הי, אסף, חכה! אני כבר מגיע!" הנה מגיע השמן. אריק היה העוזר
השני שאמור להקל עליו. בפועל מדובר בבן של אחד המנהלים הבכירים
שקיבל את המשרה עד שיבין מה הוא רוצה לעשות עם עצמו בחיים.
כנראה שהתשובה היא כלום, כי זה פחות או יותר מה שהוא עשה במשך
כל יום העבודה, כל יום. למרות שהוא נעשה מומחה בפתיחת שקיות
חטיפים. לאן שלא הלך היה לו משהו אכיל ביד.
"קדימה, אריק, אני עוד צריך לסיים גם עם המדשאה השנייה!"
למען האמת הוא לא הבין למה אריק מתעקש להצטרף אליו לכל עבודה
למרות שהוא לא עוזר בכלום, וזה במקרה הטוב. כנראה שהוא נהנה
מחברת מישהו שלא הסתלק ברגע שהתקרב אליו.
צפצוף צורם נשמע. אסף הסתכל הצידה בזעם. הוא חסם את אחת מדרכי
הגישה לחניות הקרובות ביותר למפעל. רכב המנהלים החסום נתן עוד
שתי צפירות ארוכות, רק למקרה שאסף לא הבין את המשמעות
האוניברסאלית של צפירה.
אריק הגיע למכסחת בזמן לצפירה נוספת והתיישב לצד אסף במכונה,
בידו חבילת וופלים.
"מה נשמע, רוצה קצת?"
" לעזאזל עם העובדים האלו! לאן נעלם הנימוס הפשוט, הסבלנות?!
כוס אמוק, שתי דקות זה יותר מדי בשבילו? למה אנשים לא יכולים
פשוט להיות נחמדים?"
"הוא בטח ממהר או משהו כזה." אריק אמר והכניס עוד וופל לפה.
אסף התניע את המכונה והחל לנסוע. "באמת, אתה חושב ככה?!"
ליתר דיוק לא הפריע לו כל כך שאנשים לא נחמדים. הפריע לו שהם
לא נחמדים אליו. קשה לרכוש כבוד מאנשים כשהם מחפשים אותך רק
כשנגמר להם נייר הטואלט.
השניים עברו על שורות המדשאה. חבילת הוופלים נגמרה הרבה לפני
שסיימו.
אסף הסתכל על התג, מונח לו בשלווה על גבעה קטנה. הוא חייב
לעשות משהו עם עצמו או שיסיים כמו אריק. היום אחרי העבודה הוא
יוצא לרוץ ויהי מה.
הם סיימו עם המדשאה הראשונה ועברו לשנייה.
"חכה רגע, אני מביא עוד חבילה." השמן ירד מהרכב והלך-רץ לתוך
המבנה. הוא חזר ובידו חבילת וופלים נוספת, כבר פתוחה. אסף
החליט לא לקחת ממנה אפילו וופל אחד.
"קח, תתפנק." אריק חייך אליו חיוך מלא פירורים.
"כוס אמוק, שיהיה."

הוא ידע שעשה טעות כבר ברגע בו עזב את פתח הבניין ונחשף לחום
הנורא בחוץ. העניין הוא שהוא רצה לסיים כבר עם כל עניין הריצה
הזה ולהיות אחרי המקלחת ולכן יצא לרוץ לפני שהשמש הספיקה לשקוע
ולחוס קצת על מזג האוויר בחוץ.
הוא רץ בתחילה סמוך לכביש אבל הרעש ועשן המכוניות שיגעו אותו.
הרעש היומיומי במפעל הספיק לו בהחלט. הוא שינה כיוון ושם פעמיו
אל שכונה ישנה של בתים פרטיים לא רחוק משם. לפחות במכונית
המרחק לא היה גדול.
במהרה הוא רץ מתחת לעצי אלון גדולים שנשתלו משני צידי הכביש
הצר, מצלים על הרחוב והמכוניות היקרות שחנו בו. שורה של בתים
פרטיים התחלקה לבתים ישנים ומוזנחים ולווילות פאר שנבנו מחדש.
לאסף לא היה ספק שהיה מסכים לגור גם בצריף בסביבה שקטה שכזאת.
חמש דקות מהעיר אבל עדיין שרויה בתחושה של בידוד כפרי. אולי
בעוד חמישים שנה, אם יקבל את הקביעות המיוחלת, יוכל להרשות
לעצמו מקום כזה. אלו החיים - תסבול לאורכם כדי שתוכל ליהנות
מתי שכבר לא יהיה אכפת לך.
הוא החליט לסיים את הריצה בשביל המוביל מחוץ לשכונה. הזיעה כבר
נזלה לעיניו והחום היה בלתי נסבל.
הוא שם לב אליה עוד מרחוק, יושבת במרפסת של בית עתיק למראה עם
גבר נוסף. כשהתקרב גילה שמדובר בבחורה צעירה ויפה בשמלה כחולה
כהה. הוא זיהה את המחשוף המרשים כבר מאה מטר לפני וכעת היה
צריך להכריח את עצמו להסתכל קדימה כדי לא להיראות כמו אידיוט
מושלם.
לא היה ברור אם השתתקו כשהגיע או לא דיברו בכלל, אך כעת שניהם
נעצו בו מבט, היא בחיוך קטן והאדון הצעיר במבט תכלת קפוא,
סיגריה בידו. גם כשהסתכל ישר, אסף הרגיש את המבט הזה עליו, כמו
בוחן אותו. בלי מחשבה הוא הגביר את קצב הריצה.
כשהתחושה הלא נעימה כבר החלה להתפוגג, הוא שמע את הבחורה קוראת
לו.
"הי, רוצה קצת לימונדה?"
תמונה של כוס לימונדה קרה שטפה את ראשו, למרות שדי היה בקול
המפתה לגרום לו להאט ולעצור.
"סליחה?" הוא קרא לעברה. לא בכל יום ברונטית מדהימה מציעה לך
שתייה קרה ברגע בו אתה הכי צריך אותה. את שתיהן.
"רוצה קצת לימונדה קרה? חם מאד היום, אני לא יודעת איך אתה
מסוגל בכלל לרוץ בחום כזה." היא חייכה אליו והוא כבר הלך
לכיוונה.
פנסים משני צדדיו של שער ברזל האירו אותה מלמעלה, משווים לה
מראה מסתורי משהו.
"נראה לי שאני יכול לשתות כוס אחת. או שלושים."
הוא נכנס אחריה מבעד לשער, מנגב את הפנים בחולצתו ולא שוכח
להכניס את הבטן קודם.
הגבר הצעיר ישב בסמוך לשולחן, נראה כגנגסטר מתחילת המאה שעברה
בשפם דק וחליפה למרות החום והלחות. הוא עישן סיגריה ולא הזיז
את מבטו מאסף.
"אני סופיה וזה ז'אן." הבחורה הציגה אותם בפניו.
"אני אסף." הוא התקדם ולחץ את ידו השמאלית של האיש. הוא לא
הראה סימן להיפרד מהסיגריה בימנית. היד הייתה קרה מאד, במיוחד
לעומת ידו החמה והמזיעה של אסף.
"חתיכת מזגן יש לכם אם היד שלך קרה ככה." אסף חייך.
ז'אן פשוט המשיך להסתכל עליו ולקח עוד שאיפה מהסיגריה.
"הו, זה לא המזגן. תטעם מהלימונדה ותבין." סופיה מזגה קצת
מהמשקה לכוס היחידה שניצבה על השולחן.
אסף התיישב וסופיה לידו. ז'אן ישב בצד השולחן.
"טעים מאד." הלימונדה באמת הייתה קפואה.
"אני יודעת, אני הכנתי אותה." סופיה חייכה. "אתה רץ הרבה? אתה
נראה כמו בחור ספורטיבי."
"כן, אפשר להגיד. קשה להתמיד בזה."
"אני יודעת. גם אני נהגתי לרוץ, לפעמים כל יום. אהבתי לרוץ
במיוחד בשכונה הזאת. שקט כאן."
"אני מבין אותך. גם קריר כאן יותר משום מה. החום הזה פשוט הורג
אותי."
"אתה צריך להיזהר מהתייבשות. שתה."
כשהתכופפה למזוג לו כוס נוספת גילתה עוד יותר משדיה. אסף לא
יכול היה שלא לבהות בהם, מצטער שהשולחן לא נמוך בעוד כמה
סנטימטרים.
אי הנעימות העיקרית שבבהייה הייתה בכך שז'אן לא הוריד ממנו את
המבט.
עד כמה שידע, הוא אפילו לא מצמץ. הוא לא ידע לבטח, מכיוון שלא
הצליח להישיר מבט אליו ליותר מכמה רגעים, גם לולא הסחת הדעת
היפהפייה שישבה לידו.
אולי הם אחד מהזוגות האלו, בהם הבעל אוהב להתבונן בזמן שאשתו
מתעסקת עם מישהו אחר.
אסף סיים את הכוס השנייה וראשו החל להסתחרר. הוא ידע שריצה
בעומס חום כזה לא הייתה רעיון טוב, במיוחד במצב הכושר הגופני
הירוד שלו. האור מהפנסים בכניסה סינוור את עיניו. אולי הוא
באמת התייבש.
הוא מזג לעצמו לימונדה נוספת אך כשקרב את ידו לאחוז בכוס הפיל
אותה הצידה.
הכוס התנפצה על הרצפה, מפזרת לימונדה לכל עבר.
"אני ממש מצטער, אני לא מרגיש כל כך טוב." אסף קם והתיישב מיד
מהסחרחורת.
"אל תדאג, אני אביא משהו לנקות את זה." סופיה חייכה ושמה יד על
כתפו. ז'אן אפילו לא זז. רק לקח עוד שאיפה מהסיגריה. אסף שם לב
שהוא מעשן את אותה סיגריה כבר כמה דקות. הוא בהה בה. היה נדמה
שבכל מציצה ממנה נצבע לרגע הפילטר באדום.
סופיה חזרה עם מטאטא ואספה את השברים. לאחר מכן התכופפה והחלה
להספיג את הנוזל בסמרטוט. כעת אסף באמת יכול היה לראות הכול.
קצב ליבו עלה וחזהו עמד להתפקע, דבר שלא קרה גם ברגעים הקשים
של הריצה.
סופיה הביטה אליו למעלה וחייכה. לא יכול להיות שלא הייתה מודעת
למצב.
"חתיכת בלגן עשית פה."
אסף יכול היה רק לחייך. הוא הרגיש כמו שיכור.
"תגידי, היה משהו בלימונדה הזאת חוץ מלימונים?"
סופיה הרימה את ראשה לענות. פניה נראו לפתע זקנים ומקומטים,
עיניה שקועות בחוריהן. אסף נרתע עם הכיסא אחורה, צעקה חלושה
נפלטת מפיו.
ז'אן גיחך ואסף הפנה את מבטו אליו. כעת הוא החזיק אצבע בידו
ובכל שאיפה מצץ ממנה את הדם. בכל פעם כזאת, נהייתה האצבע לבנה
יותר.
הפעם הצעקה שלו הייתה יותר חזקה.
"הכול בסדר?" סופיה שאלה. היא חזרה להיראות נהדר. היא שמה את
ידה על ירכו.
"לא יודע." הוא הביט בה. ידה ליטפה עתה את הברך שלו.
הוא הביט שוב בז'אן. כעת הוא החזיק סיגריה רגילה. אינסופית,
אבל לפחות רגילה למראה.
"אני חושב שאני אלך הביתה עכשיו. אני לא מרגיש כל כך טוב." אסף
קם, מכריח את עצמו להתעלם מידה העדינה של סופיה. ז'אן קם
במקביל אליו.
אסף הלך לעבר השער. הפנסים בהקו בחוזקה. הוא הביט אל השמיים
ותהה האם היה חשוך כל כך כשהגיע לשם.
במספר צעדים גמלוניים הוא הגיע אל השער ופתח אותו, אך כשהתכוון
לעבור הוא שוב נראה סגור.
הוא פתח אותו שוב, מחזיק אותו בחוזקה בידו, אך התרגיל חזר על
עצמו וידו פשוט נשארה תלויה באוויר, מאוגרפת.
העולם הסתובב לנגד עיניו והפחד שטף אותו. הוא טיפס בקושי על
השער ונפל בצד השני.
ברגליים כבדות הוא התחיל לרוץ, מתרכז בכל צעד ונופל בכל
שניים.
לאחר ששיער שהתרחק מרחק מה מהבית הריח עשן סיגריות. הוא הביט
אחורה וגילה שכמעט שלא התרחק מהשער. עתה הוא היה פתוח וסופיה
עמדה בו.
ז'אן עמד מטר מאחוריו, הסיגריה בפיו קרובה לסיומה. הוא לקח
מציצה עמוקה אחרונה וזרק אותה.
אסף עקב אחריה במבטו וראה אצבע לבנה מוטלת על הכביש.
כשהרים את מבטו ז'אן עמד קרוב יותר, מחייך. הוא שם את ידו על
פניו של אסף.
הוא הרגיש קור מקפיא בראשו, דוקר בכאב, ולאחר מכן חשכה.

אסף פקח את עיניו.
הוא יושב שוב בכיסא, כוס לימונדה בידו. סופיה יושבת לידו וז'אן
מולו, מעשן סיגריה.
הוא רעד ושפך על עצמו מעט משקה.
"שוב פעם?" סופיה חייכה וז'אן גיחך. "כנראה שבאמת התייבשת."
"יכול להיות." אסף מלמל. מעולם לא היה כל כך מבולבל.
"אני מניחה שהוודקה לא ממש עוזרת בזה."
"וודקה?"
"כן, לא הרגשת שיש וודקה בלימונדה?"
"לא." זה מסביר כמה דברים. או שלא.
"טוב, שתית אותה ממש מהר. היית צמא."
"כן."
אסף הסתכל מסביבו. נעשה ממש חשוך בחוץ. כמה זמן הוא כבר ישב
כאן? אם באמת נשאר יושב כל הזמן הזה.
"אני חושב שהגיע הזמן לזוז." הוא אחז בשולחן וקם. הפעם סופיה
קמה איתו.
"בסדר, תן לי רק לעזור לך להתנקות קודם."
"זה בסדר, אני גם ככה הולך להתקלח עכשיו."
ז'אן נעץ בו מבט. הוא כמעט והתיישב שוב במקומו.
"שטויות, זה ייקח בדיוק דקה."
למרות שהיה מקום רב מאחוריו, סופיה עברה בין השולחן לאסף,
אחוריה מתחככים בו.
ז'אן לקח עוד שאיפה מהסיגריה. העשן הסתלסל באיטיות מעלה. אולי
זה באמת רק מקרה פשוט של וודקה זולה.
"אתה בא?" סופיה חייכה אליו מדלת הכניסה.
"כן." אסף נכנס אחריה לבית.
הוא הלך אחריה במסדרון רחב וארוך יותר מכפי שנראה הבית מבחוץ.
הכל נראה עתיק ועם זאת משומר היטב. ציורי נוף אפילם קישטו את
הקירות. הפרטים בהם היו לא ברורים אך הם שידרו תחושה לא נוחה.
בכל מקרה, במהירות שסופיה הלכה בה לא היה לו זמן להתעמק בהם.
"קדימה, אתה ממהר הביתה, לא?"
הם פנו לחדר רחצה יקר למראה.
סופיה לקחה מגבת ממתלה זהב ופתחה את זרם המים בכיור. אסף נרתע
לאחור כשדם פרץ מתוך הברז, מלכלך את השיש הלבן.
כשנרתע פגע בידו בסופיה ומעט דם הועף היישר אליו. הוא הסתכל
מטה אל הכתם בחולצתו ונוכח לדעת שמדובר במים רגילים. גם הכיור
נראה כעת נורמלי לחלוטין.
"מה לעזאזל קורה איתך?" סופיה יישרה את שמלתה.
"מצטער." מלמל.
"זה בסדר, אבל בסוף עשיתי יותר נזק מתועלת." היא התחילה לנקות
את כתמי הלימונדה במכנסיו.
זה היה כבר יותר מדי לשאת. הוא חש שמשהו אצלו זז ובמכנסי הריצה
שלו קל היה להבחין בכך.
"מצטער גם על זה." הוא חייך. היא חייכה בחזרה.
"רוצה לראות את חדר העבודה של ז'אן לפני שתלך?"
כל העניין לפני שפיכת הלימונדה כמו פרח מזכרונו והוא מצא עצמו
הולך אחריה שוב במסדרון, מביט בכתפיה החשופות ומחייך לעצמו.
הם נכנסו לחדר שקירותיו מכוסים בעשרות כלי עבודה, הרבה פטישים
ומסורים.
"ז'אן הוא אמן. מאד ייחודי ואוונגרד." אסף תהה איזה אמן משתמש
בפטיש חמש קילו.
במרכז החדר ניצב שולחן עץ מסיבי ועליו נרות רבים כמסגרת. הוא
בלט כך עוד יותר באפלולית החדר.
"הכול כל כך מוזר." אסף מלמל. סופיה סובבה אותו אליה ונשקה לו
בחוזקה. הוא הצמיד אותה אליו ובחן לרגע את פניה בבהלה, חושש
שאולי ישתנו ויזדקנו בן רגע. בקושי יכול היה לראות משהו מכיוון
שהאור היחידי הגיע מהנרות ומהדלת הפתוחה.
הוא החל לגשש מתחת לשמלתה כשהאור מהדלת נחסם. הוא הביט וראה את
צלליתו של ז'אן בפתח.
אסף התרחק מסופיה אחורה, גבו אל הקיר.
ז'אן נראה גבוה ורחוק. כעת הכניסה לחדר כללה כמה מדרגות.
כשירד בהן צבע עיניו החל להשתנות. הן כהו עד שנעשו שחורות
כעיני חיה.
"שמע, אני מצטער... אני לא רוצה אותה בכלל! פשוט לא הרגשתי
טוב!"
ז'אן הגיע לרצפה. חתיכות מעור פניו התקלפו וחשפו עור אפרפר
וקשקשי כעור זוחל.
"אל תחמיא לי, זה לא בגללי." סופיה חייכה וסידרה את שמלתה,
"הוא פשוט רעב."
ז'אן חייך וחשף את שיניו לראשונה. שתי שורות של שיניים
מחודדות, בוהקות לאור הנרות.
"לא, חכו! אני אעשה הכול, בבקשה!" אסף שלח את ידו לפטיש קרוב
אך כשניסה לאחוז בו גילה שמדובר רק בציור על הקיר. כל הכלים
היו מצוירים.
סופיה צחקה. "מה כבר אתה יכול לעשות בשבילו יותר מלהקריב את
בשרך?"
"אני אעשה הכול! אני אקריב לך מישהו אחר במקומי, עוד היום! אני
מבטיח!"
ז'אן נעצר. ראשו התנפח ושינה צורתו לראש לטאה, מבצבץ מתוך
החליפה שלו.
סופיה נשענה על השולחן, רגליה משולבות וחיוך על פניה. "אתה
באמת מבטיח?"
"כן, בטח שכן! אני אקריב אותו בשבילכם, פה על המזבח!" הוא הביט
בעיניו השחורות והגדולות של היצור והצביע על השולחן. הוא באמת
נראה עכשיו כמו מזבח.
"אז אתה מבטיח?" סופיה שאלה שוב.
אסף הנהן בראשו. הוא יכול היה להריח את הצחנה המתקרבת אליו.
"מה אתה אומר על זה, ז'אן? מעניין, לא?" הם הביטו זה בזו וז'אן
נהם.
"הו, קדימה, לזכר הימים הטובים." סופיה חייכה וחשפה עוד
מרגילה. ז'אן נהם שוב.
"נלך לקראתך. יש לך עד מחר בערב, אבל אל תשכח - הבטחות צריך
לקיים! אין דבר שז'אן שונא יותר משקרנים."
ראשו של ז'אן חזר בהדרגה לצורתו המקורית. הוא הפנה אותו לכיוון
המדרגות. חלקים מעורו החלו לצמוח בשנית.
הוא הוציא מכיס החליפה כרטיס ביקור. "אמנות עתיקה" כתוב שם
וכתובת הבית.
אסף נע לכיוון המדרגות בסיבוב, לא מפנה את גבו לשניים. הוא עלה
אחורנית.
כעת היו שם עשרות מדרגות והמרחק לז'אן הלך וגדל. כשהרגיש רחוק
מספיק הביט אחורה, רק כדי לגלות שהדלת נשארה באותו מרחק ממנו.

ז'אן הביט בו מלמטה בחיוך. פניו חזרו למראה נורמאלי ורק עיניו
נותרו שחורות.
"ז'אן, בחייך, עזוב את הילד. הוא עוד יחזור לכאן." סופיה חיבקה
אותו.
הוא הגדיל את חיוכו וחשף את שיניו. אסף נפל אחורה, מחוץ לחדר
ואל המסדרון.
הוא קם והחל ללכת, מסתכל אחורה כל כמה צעדים.
כעת ציורי הנופים היו ברורים והוא ראה את הפרטים. בציור של צוק
ליד הים ניתן היה לראות אדם נופל אל מותו, בציור של עץ על גבעה
אדם נוסף היה תלוי, רגליו מפרכסות.
אסף החל לרוץ ולא הפסיק עד שהגיע הביתה.
הוא נעל את הדלת והדליק את כל האורות בבית. לאחר שבדק בכל
החדרים והארונות התיישב בסלון מול הטלוויזיה הרועשת.
אולי הכול היה חלום? אולי מקלחת ארוכה תפתור את הכול?
כשהתפשט בחן את בגדיו מתחת לאור. לא היה ספק שהכתם על חולצתו
היה דם.
הוא התקלח בעיניים פקוחות וחזר לסלון. השעה הייתה כבר שלוש
לפנות בוקר.
הוא הוציא בקבוק וויסקי וכוס גדולה. הוא הטיל ספר רב בוודקה
שבלימונדה, אבל אין ספק שעתה היא השעה לאלכוהול.
 
השעון המעורר העיר אותו בבוקר. כאב ראש לאחר שינה קצרה ונטולת
חלומות, למזלו.
הוא התלבט אם ללכת לעבודה או לא והחליט שיהיה טוב יותר להיות
מוקף אנשים, למרות שכעת, באור היום, דברים נראו הגיוניים
יותר.
לאחר שכיבה את האורות בבית הסתכל שוב בכתם הדם על חולצתו. אולי
במהלך הריצה הוא נפל ונחבל בראשו? זה יסביר את ההזיות המטורפות
והדם. חבל רק שאין שום פצע גלוי או נפיחות.
מה שכן, הראש בהחלט כאב לו.
הוא הגיע לעבודה היישר לזרועותיו של אחראי הלוגיסטיקה.
"אסף, טוב שלא הגעת בדיוק בזמן! אפילו אריק כבר נמצא פה! לא
משנה, קדימה, תעיף את עצמך לצד המזרחי של המפעל ותעבור על
הפחים שם. המנכ"ל מגיע עוד שעה ואין לי כוח לזיוני השכל שלו על
סניטציה ובריאות העובדים המזוינת."
"אם זה כל כך דחוף, למה לא שלחת לשם כבר את אריק?"
"אסף, אתה מנסה להתחמק מעבודה?! זה לא סובל דיחוי! ואל תשכח
לעבור היום בערב באיזה סופר לקנות ציוד צביעה לחדר ישיבות ג'.
יש ישיבה בסוף השבוע וזה צריך להיות מוכן עד אז! תביא
חשבונית."
אסף הנהן בראשו וזחל לעבודה. אין כמו ריח זבל על הבוקר להרגעת
תחושת קבס.
מאוחר יותר ישב על מכסחת הדשא, אריק לידו עם שקית במבה.
העבודה הסיחה את דעתו מהאירועים המטורפים של אמש ויכולת ההדחקה
האנושית המפורסמת החלה לפעול.
זה פשוט לא הגיוני להיות מותקף על ידי יצור רצחני ביום אחד
ולמחרת לשמוע את השמן בולס במבה ומספר על הגרושה החדשה שמצא.
"בכל מקרה, המטומטמת הזאת מאוהבת בי לגמרי. לגמרי אני אומר לך!
היא נותנת לי לעשות לה את הדברים הכי מטורפים שאי פעם..." השמן
השתתק. בתחילה אסף בירך על כך אך אז שם לב בזוית העין שראשו של
אריק מסתובב לכיוונו. הוא הסתכל וראה אותו בוהה בו בעיני תכלת,
רוק ובמבה נוזלית נוטפים מצידי פיו.
אסף ניסה לקפוץ מהמכונה אבל אריק החזיק בו בחוזקה.
"חבל שתקפוץ בטעות לפני המכסחת. היא תכסח אותך." הוא אמר וצחק
צחוק אטום.
"רק רצינו להזכיר לך את ההבטחה שלך. לא שכחת במקרה, נכון?"
"מה פתאום, היום בערב!" אסף עדיין ניסה להתחמק ללא הצלחה
מאחיזתו של אריק.
"טוב מאד, טוב מאד." אריק חייך והתקרב לאסף בעיני תכלת חסרות
הבעה. הוא נשק ללחיו, משאיר טביעת פה צהובה.
"מה קרה פה?" השמן הביט מסביבו בבלבול. אסף ניקה את הלחי בשאט
נפש.
השמן נשאר תוהה לכמה רגעים, הכניס ידו לשקית ושם במבה לאט
בפיו. הפעם הבאה הייתה כבר יותר מהירה והוא חזר לקצב האכילה
הרגיל שלו.
אחרי העבודה אסף נסע לקנות את אביזרי הצבע. פשוט לא יכול היה
לסבול את המחשבה לחזור לבית הריק והחשוך.
הוא ניגש לאגף עזרי הבנייה והשיפוצים ולא הופתע לראות שקיר כלי
העבודה היה זהה לקיר בבית של סופיה וז'אן.
הוא אסף צבעים וכלים בעגלה וחשב מה לעזאזל הוא מתכוון לעשות.
בינתיים הפיתרון הכי טוב שעלה בראשו הוא ישיבה בפינת החדר עם
סכין בשר בידו, למרות שהיה בטוח שז'אן יכול לגרום לו בקלות
לשסף את גרונו שלו.
"אולי אדוני צריך עבודה?" אסייתי בבגדים מלוכלכים וכובע הפוך
פנה אליו עם חיוך גדול על פניו.
"לא, מצטער." הוא פנה ללכת אבל האסייתי התעקש.
"בבקשה, אדוני, אני עובד טוב מאד, מבטיח." הוא עדיין חייך. עוד
מעט והחיוך ישסע את פניו השחומים.
"אתה יודע מה, יש מצב שתבוא כבר הערב לראות את המקום?" עכשיו
גם אסף חייך.
"יש מצב, אחלה טוב מאד! כמה כסף?"
"הרבה מאד!" אסף הדגים בתנועות ידיים כמות רבה. הוא נתן לו את
כרטיס הביקור של "אמנות עתיקה" ומאה שקלים.
הוא הצליח לישון באותו הלילה גם ללא הוויסקי.
למחרת בבוקר נתקע בפקק בדרך לעבודה. לא טוב בכלל. הפקק הזמין
מחשבות ונקיפות מצפון, למרות שאסף הגיע להסכמה ברורה עם עצמו
שאם זה החיים שלו או של תאילנדי אלמוני, הוא יודע במי לבחור.
הוא עמד ראשון ברמזור שהתחלף סוף-סוף לירוק. הוא לחץ על דוושת
הגז והביט במראה האחורית. סופיה חייכה אליו מהמושב האחורי.
הוא בלם בפתאומיות. המכוניות שמאחוריו נתקעה בו ברעש גדול.
הוא הסתובב אחורה בבהלה - המושב היה ריק. הסתכל שוב במראה. עתה
סופיה התכופפה ממש עד אליו, שפתיה צמודות לאזנו. הוא קפא
במקומו.
"רק רציתי להזכיר לך שהבטחת משהו."
"אבל קיימתי את ההבטחה שלי, שלחתי את התאילנדי הזה! אני
נשבע!"
"הגיע אלינו אורח אתמול בערב, הוא וז'אן ממש נהנו ביחד. רק
בזכות זה הוא הסכים לדחות במעט את הקורבן שלך."
"אבל אני שלחתי אותו!"
"לא לא לא. אנחנו דיברנו על הקרבה. דיברנו על כך שתבוא ותושיט
אותו לידיים שלנו. אני ממש לא חושבת שזה מה שנעשה כאן אמש."
הנהג שנתקע בו מאחורה סיים לבחון את הנזקים ועתה הגיע אל החלון
הפתוח והחל לצרוח עליו. העובדה שאסף לא הסתכל עליו וענה תשובות
סתומות רק עצבנה אותו עוד יותר. מכוניות עקפו אותו מהצד
בצפצופים, ממהרות לעבודה.
"אני רואה שאתה קצת עסוק פה אבל נתראה היום בערב, נכון?" היא
התקרבה ונשקה לו על הלחי.
אסף סובב את ראשו אל האיש הצורח בפה פעור. האיש סוף-סוף סתם את
הפה כשסימן שפתון אדום הופיע משום מקום על לחיו של הנהג
ממולו.

הוא איחר לעבודה ביותר משעה. אחראי הלוגיסטיקה כמעט קרע את
מיתרי קולו בצעקות אבל אסף לא הניג עפעף, אפילו כשהאחראי סיפר
לו שאריק נאלץ לדאוג לפחים כמעט בכל המפעל.
הוא ניגש למכסחת הדשא. אריק כבר ישב שם בצד הנוסע, שקית במבה
בחיקו.
"גבר, יצאת לא בסדר." הוא מלמל בין הלעיסות.
אסף נשאר אדיש והתניע את המכונה. ייאוש.
השמן ניסה לדובב אותו בכל צורה, נואש נוכח העובדה שהאדם היחידי
שמסכים לדבר איתו שותק.
"ראית הישרדות אתמול?" השמן ניסה שוב, "איך הם עוברים את
הדברים האלה? אני לא הייתי שורד שם יום!"
"ברור שלא. היית הורס את כל המאזן הביולוגי של האי. כמו להכניס
לוויתן לפינת החי בגן רבקה."
השמן נעלב אבל לפחות עלה לרגע חיוך על פניו שלו.
"למה אתה חייב להיות ככה?"
אסף הסתכל הצידה. אריק דחף עוד במבה לפיו.
"שמע, מצטער."
"אנחנו מכירים כבר שנתיים ואף פעם לא יצאנו ביחד." עוד במבה.
הבן אדם יכול היה לשמש כמזון לחבר'ה בהישרדות לחודש שלם.
השמן שתק לרגע, אפילו הפסיק לאכול. אסף כבר הביט בו בפחד, בטוח
שזה עוד ביקור וכבר העיניים שלו יהפכו לתכלת. ואז הוא חזר
לאכול. אולי הביקור של סופיה וז'אן בראש שלו השאיר נזק מוחי
קל, אם המצב שם יכול להידרדר עוד יותר.
"אתה יודע מה," אסף חייך, "אולי תבוא איתי למסיבה הערב?"
"באמת?"
"בטח, אני אאסוף אותך."
אולי הכול עוד יסתדר.

אריק לא הפסיק לדבר במשך כל הנסיעה. לפחות זה השתיק סופית את
קולות המחאה הקלים שנשמעו מצד מצפונו של אסף.
הוא סיפר על כל הבנות שפגש וזיין ואסף רק רצה לצעוק לו שישתוק
כבר, שאף אחת לא רצתה ולא תרצה מישהו דוחה כמוהו, אלא אם כן
היא עשויה טופי. הוא פשוט שתק והנהן.
הוא לא ראה טעם בלבאס את אריק עכשיו. ז'אן יעשה את זה מספיק
טוב אחר כך.
לבסוף הגיעו אל הבית. אולי היה זה הלילה, אבל הכול נראה עתה
הרבה יותר מפחיד. בכל אופן, לא נראה שאריק שם לב למשהו.
"איזו כוסית." הוא אמר לאסף כשהתקרבו אל המרפסת. סופיה וז'אן
ישבו שם כמו בפעם שעברה, קנקן לימונדה על השולחן. סופיה חייכה.
היה ברור ששמעה את אריק.
"שלום בנים, תתכבדו בלימונדה. אני סופיה, זה ז'אן." היא מזגה
שתי כוסות והושיטה להם.
אסף שם את שלו על השולחן. אריק שתה בלגימה ארוכה.
"טעים." הוא חייך.
"המסיבה בפנים, אם אתם רוצים להיכנס. יש הרבה כיבוד." סופיה
קרצה לאסף ובטנו התהפכה. הוא החל להבין מה עשה ולאן הערב
מוביל.
"יש בחורות?" אריק אמר וצחקק, הולך כבר אחרי סופיה.
"כל החברות שלי כבר בפנים."
אסף התעכב בדלת. הוא רצה רק להיכנס למכונית ולנסוע כמה שיותר
רחוק.
"אתה בא?" אריק שאל. ז'אן נעץ בו מבט ממקום מושבו. אסף נכנס
והצטרף אליהם.
במסדרון נשמעו מוזיקה עמומה וצחוק נשי ממקום כלשהו מעבר לבית.
היו כמה בלונים עם הליום שריחפו במסדרון. כולם שחורים.
"בואו רק תעזרו לי להביא כמה כיסאות מהמרתף. חברות שלי כבר
התחילו לשתות והן לא יוכלו לעמוד עוד הרבה זמן." סופיה צחקה
ואריק צבט בגבו של אסף בחיוך.
הם פנו באחת הדלתות וירדו במדרגות. למרות שהמיקום בבית היה
שונה, אסף זיהה היטב את חדר העבודה והמזבח במרכזו.
"איפה הכיסאות?" אריק שאל כשהגיעו למטה.
סופיה נצמדה אליו ודחפה אותו אל המזבח. כמה נרות נפלו על
הרצפה. היא השכיבה את אריק והתיישבה מעליו.
"אסף, אני חושב שגם היא שיכורה!" אריק צחק וסופיה סתמה את פיו
בנשיקה.
היא נעה מעליו, ירכיה נחשפות מבעד לשמלה. אפילו אסף כבר החל
להתעניין. ואז החדר החשיך באחת.
ז'אן ירד במדרגות, עיניו כבר שחורות ונוצצות. חתיכות עור נשרו
וראשו החל כבר להתנפח. נראה שאריק לא שם לב לכך. הוא היה עסוק
מדי עם סופיה.
אסף נצמד לקיר. הוא הזיע.
גופו של ז'אן השתנה, מתנפח ומתקמר. ראשו קיבל את המראה המפלצתי
דמוי הלטאה והחליפה החלה להיקרע, חושפת עוד עור קשקשי אפרפר.
הוא הביט לרגע באסף והמשיך למזבח.
עד שהגיע לשם כבר קיבל את מלוא צורתו האמיתית. נותרו רק קרעי
חליפה בודדים שנעלמו באוויר. אולי החליפה לא הייתה קיימת
מלכתחילה אלא רק בדמיונם.
בתנועה אחת הוא העיף את סופיה מהמזבח. היא התגלגלה הצידה באנחת
כאב.
לקח לאריק רגע להבין את השינוי שחל בבת הזוג שלו. כעת עמד מולו
מעין זוחל קדום, עומד כפוף על שתי רגליים שריריות, עיניו
בורקות. אריק נראה חסר אונים לחלוטין.
הייתה בחדר תחושה של שליטה מוחלטת, עוצמה שפעפעה אפילו לתוכו
של אסף. הוא הביט כעת בציפייה ולא באימה. לרגע הוא אפילו הבין
את היצור, הזדהה איתו.
ואז אריק בעט בו. לא היה ברור מי יותר מופתע, ז'אן או אסף, אך
השמן הספיק להתגלגל מהמזבח ולרוץ לעבר המדרגות.
הוא חלף על פני אסף. "קדימה, בוא נעוף מכאן! האנשים האלה
דפוקים בשכל!"
בלי לחשוב הרבה הוא הושיט יד לקיר ולקח משם פטיש כבד, שעתה לא
היה מצויר כלל.
אריק הספיק לשים את רגלו על המדרגה השלישית כשהפטיש הכה בראשו.
אסף אפילו חייך כשעשה זאת.
הוא נפל על המדרגות אך המפתיע נשאר בהכרה. הוא המשיך לזחול
למעלה, דם נוזל מראשו על המדרגות.
אסף יכול היה לראות לפתע את מראהו האמיתי של החדר. הרצפה כולה
מכוסה דם קרוש, טביעות רגליים רבות מספור בתוכו. טביעות ידיים
אדומות קישטו את הקירות בינות לכלי העבודה.
ז'אן ניגש אל המדרגות ופתח את פיו בצרחה.
לא הייתה זו ממש צרחה קולית אבל זה היה התיאור היחידי שעלה
בראשו של אסף כששם את ידיו על אוזניו ועצם את עיניו. זה לא
עזר, כי הצרחה הייתה בתוך הראש שלו.
תמונות זוועה מילאו את תודעתו. גבר שיכור מלקה את בנו הקטן,
זקנים שכוחים מקיאים על עצמם, רגל חשופה דורכת על מסמר חלוד.
לבסוף זה נפסק.
ז'אן ניגש לאריק, שכעת נראה במצב קטטוני לחלוטין, וקרע את
גרונו בנשיכה אחת.
הדם פרץ בכמויות אבל הוא אכל במהירות. כמעט כל הדם לא הספיק
להגיע אל הרצפה, אלא נקווה על סנטרו ופניו של היצור.
אסף הביט כמהופנט כשהיצור כילה את ראשו של השמן.
"הוא תמיד אוכל את הראש ראשון. המחשבות נשארות טריות." סופיה
נעמדה לצדו בחיוך. היא הביטה בסעודה בתאווה.
משום מה אסף לא נגעל. הוא הרגיש חלק מכוח עצום ואינסופי. אפילו
עלתה לו מחשבה לכרוע ברך לצד ז'אן ולהביט מקרוב.
"ז'אן, אפשר אולי לקבל קצת?" סופיה שאלה בקול מתפנק.
מבלי להפסיק לאכול ז'אן קרע בטפריו חתיכה מהבטן וזרק לכיוונה.
סופיה ניגשה והרימה אותה.
"דווקא משם? אתה יודע שאני מנסה לשמור על הגזרה!" היא ליקקה את
אצבעותיה, קרעה בקושי חתיכה קטנה והכניסה לפה.
"מזעזע אותך?" היא שאלה את אסף ונצמדה אליו בנשיקה.
הוא הרגיש מיד את טעם הדם מתערבב בפיו עם לשונה. הייתה לו
זקפה.
סופיה נצמדה אליו עוד יותר וקרעה חתיכה נוספת.
"תפתח את הפה."
הוא היסס והיא שלחה יד אל בין רגליו. "תפתח."
הוא פתח את פיו לאט ואכל חתיכה של עוזר אחראי לוגיסטיקה. הם
המשיכו להתנשק.
ז'אן כבר סיים עם הארוחה. הוא הכניס שאריות עצמות לשקיות זבל,
זורק מדי פעם נתח בשר אקראי הצידה לערימה. כל אצבעות הידיים
הונחו בשורה על המזבח.
"אל תשכח להשאיר כמה שקיות!" סופיה צעקה לו. היא התרחקה מאסף
וחיפשה שאריות בשר.
"אז מה דעתך, אסף?" היא שאלה, מלקקת את האצבעות.
הוא חייך. "אני חושב שארצה לעשות את זה עוד פעם."
סופיה צחקה. "אני שמחה שנהנית אבל זה לא יקרה."
אסף הביט ביצור, הדם נוזל מסנטרו.
"רגע, קיימתי את ההבטחה שלי!"
"אני ממש מצטערת, אני יודעת, אבל אין מה לעשות. לפני שלושים
שנים רצתי גם אני ליד הבית הזה והכרתי את ז'אן לראשונה.
כשהבנתי במה מדובר גם אני הבטחתי להקריב לו קורבן. הזכרת לי את
עצמי אז הסכמנו לתת לך עוד כמה שעות לחיות, רק בשביל העניין
שבדבר, אבל הבטחתי לו שיוכל לקבל אותך בסוף ואתה יודע שהבטחות
חייבים לקיים."
"אבל רגע, אני יכול המשיך! אני אשאר איתכם, כמו שאת נשארת!"
"אני לא חושבת. יש כאן רק מקום לשניים. אתה יכול לנסות לדבר
איתו אבל נראה לי שאני קצת יותר משכנעת ממך. לפחות כל עוד הוא
שומר שאני אראה ככה." היא חייכה לעבר היצור, שהתקרב ונצמד אליה
מאחור.
הוא שלח לשון נחש ארוכה ומפוצלת והעביר אותה על צווארה, משאיר
שביל ריר אדום.
בשתי אצבעות הוא קרע את כתפיית השמלה שלה וחשף את שדה. הוא אחז
אותו בידו, שורט בעורה הלבן בטפריו.
היצור נהם וסופיה עצמה את עיניה. היא נאנחה כשזרזיפי דם ירדו
במורד ירכיה.
אסף הביט בעיניו של ז'אן וראה תאווה טהורה. הוא היה טיפש לחשוב
שייצא מהחדר הזה בחיים.
למרות אנחות העונג שהשמיעה, אסף חשב שגם סופיה לא ניצלה
מפניו.
היה ברור שלפחות היא לא שמה לב אליו יותר ואסף החל לנוע לעבר
המדרגות. ז'אן אפילו לא ניסה להגיע אליו. הוא רק פתח את פיו.
גופה של זונה זקנה מוטלת עירומה ומכורסמת בסמטא צדדית, סב אונס
את נכדתו, אב מטלטל תינוק בוכה עד שמפרקתו נשברת. אסף נפל על
הרצפה.
הוא פקח את עיניו. כעת שכב על המזח, היצור מתבונן בו.
פניו המבועתות השתקפו בעיניו השחורות והגדולות. הוא תהה לכמה
אנשים היה זה המראה האחרון שניבט לעיניהם, כמה חסר משמעות הוא.

במידה מסוימת, חוסר האונים והשבריריות שבו היו הדבר הכי קשה
לשאת. כנראה שהיצור ידע את זה. הוא חייך ושיסף את גרונו של אסף
בקצה הציפורן שלו, בפעולה קטנה ובלי להפעיל כוח.
העולם החל להתפוגג בנקודות שחורות וצפצופים.
"חכה רגע, אפשר לקבל את הנשיכה הראשונה?" היצור נהם ופינה את
מקומו לסופיה.
היא הייתה עירומה לגמרי כעת, שלמות שרק רוע מושלם יכול ליצור.
"לפחות זה." אסף חשב לעצמו, ולא הוסיף.