כשהגעתי לים שלחתי מבט חטוף אל אדוה וגל. מדהים עד כמה הם
משלימים אחד את השני. חבריהם הטובים מתייחסים אליהם כאל ישות
אחת. כולם אוהבים אותם, וזה די ברור למה. הרי מי לא יאהב זוג
שכל מה שעובר בראשם זה רק איך להיות בסדר ונחמדים לכולם? טוב,
בעצם אני מכיר אחד שלא אוהב אותם. זה במקרה אני.

לא עבר זמן רב עד אשר גם הם הבחינו בי. כמובן שהם מיד קפצצו
בשמחה לכיוון שלי. אף פעם לא הבנתי למה הם ממשיכים להיות
נחמדים לאדם כל כך לא חברותי אליהם כמוני. "נשמח אם תצטרף
אלינו לים, דניאל." "האמת היא שאני אלרגי למדוזות. עקיצה אחת
שלהם ואני מת." ידעתי כי גם הם אלרגיים למדוזות, אך בחרתי שלא
לשאול. אדוה חייכה אל גל ואז ענתה לי בקול משועשע: "אם אתה
רוצה, אתה מוזמן למות ביחד אתנו." פעם ראשונה מזה שנים שהכסילה
הזו באמת הצחיקה אותי, ובכל זאת נשארתי בחוץ.

נהניתי מהשמש שליטפה את עורי, מדי כמה דקות פותח מחדש את הספר
האהוב עליי. למרות ההתרעות, לא נראה כל סימן למדוזות. לפתע
ראיתי בתוך הים את אותה נערה שתיירה לה בחלומותיי לאחרונה.
מעולם לא ראיתי אותה במציאות והסקרנות כמובן הכתה בי.

לא עברו יותר מכמה שניות בודדות עד אשר מצאתי את עצמי עומד
פנים מול פנים מול עזריאלה (כך מסתבר שקוראים לה). חצי דקה של
מבט בעיניה, זה כל מה שהייתי צריך כדי להרגיש תחושת סיפוק
עצמית אדירה. עד כדי כך שהתעלמתי מצעקותיהם של גל ואדוה,
מאחוריי. ממילא מה כבר יש להם להגיד? הם בטח כועסים כי באתי רק
בגללה. היא הניחה את ידה על כתפי, מלטפת את צווארי, וכאשר
התכוונתי לחקות את תנועתה, נשקה לי. האמת היא שזו הייתה הנשיקה
הכי חמוצה שאי פעם זכיתי לה, אולי זה בגלל שפניי הכחילו וכל
גופי כאב לפתע. עזריאלה נעלמה כלא הייתה לפתע.

לא יכולתי לשאת עוד את משקל גופי ונפלתי למים. לא בדיוק הצלחתי
להבין מה מתרחש סביבי, והדבר היחיד שנקלט בגופי היה דבריו של
גל: "את רואה, אדוה?! ניצחנו. בסופו של דבר גם הוא מת עם
הזרם".