היא אמרה לי שאי אפשר ליצור מתוך שיממון אז קמתי ויצאתי מהבית.
הרגליים שלי לקחו אותי למקום הכי אפל שהן הכירו - רחוב אלנבי.
המדרכה שמנוקדת במסטיקים ובפירות מגעילים שנדבקים לך בין הכפכף
לכף רגל. האוויר מלא בגזים רעילים שנדבקים לך לשער, לבגדים
ולעור. השעה הייתה בערך ארבע וחצי; החצי המערבי של אלנבי היה
מוצל והחצי המזרחי היה שטוף שמש. בשני הצדדים אנשים הלכו בלי
להרים את הראש מהמדרכה המנוקדת. חלק מהאנשים ישבו בחוסר נוחות
וחיכו לאיזה קו שייקח אותם מהזוהמה הזאת. הלכתי בצד המוצל, בית
הכנסת הגדול עמד שומם, אלוהים לא מבקר בשעות האלו באלנבי.
מישהו רץ בטירוף כדי לתפוס אוטובוס, הוא לא הספיק ודפק כמו
משוגע על הדלת אבל הנהג התעלם לחלוטין והאדם נשאר מזיע בתוך
הזוהמה. הומלסים היו שרועים על המדרכה בכל מיני תנוחות לא
הגיוניות, ישנים על קרטונים ומקבצים עשרות אגורות מהעובר והשב.
חניות הבגדים משמיעות מוזיקה עכשווית ואני מתענג על משבי המזגן
שיוצאים מהן. בחורה בלונדית עוברת לידי, מחזיקה כלב קטן ולבושה
בשמלה קצרצרה שבא לי להרים אותה מעט כדי לראות באיזה צבע
החוטיני שלה. החלטתי שזהו רגע השיא שלי באלנבי והחלטתי ללכת
למקום שלו יותר. ירדתי בגאולה לתוך הים.
הורדתי כפכפים והרגשתי את החול החם בין אצבעות הרגליים. איזו
הרגשה אלוהית. התיישבתי על החול, יוצר בעזרת ידיי גלים בחול,
נרגע מהמולת אלנבי. הגלים בקצב קבוע מתנפצים על החוף, מתעלמים
מהילדים שקופצים עליהם באכזריות או מאלה שיושבים בתוך הים
ונותנים לגלים להכות אותם. כלום לא שינה לגלים, הם תמיד המשיכו
בזרימה שלהם, זה מה שאהבתי בהם. לידי אדם עמד ועשה סוג של
מדיטציה שלא הכרתי. הוא עשה כל מיני תנועות אטיות, לא כל כך
ברור. ג'ינג'ית שכבה בשלווה לידי בבגד ים כחול עד שפגעה בה
צלחת פריזבי. היא קמה בעצבנות עם רצון לצעוק, להוציא את הכעס
שבה. הבחור רץ במהירות, ביקש סליחה, הרים את הפריזבי והסתלק,
והיא נשארה עם הכעס, יושבת, מסתכלת לצדדים ומחפשת ישועה. מבטה
נתקל במבטי אבל אני ישר הפניתי אותו. אני לא מצליח להושיע את
עצמי, איך אני אושיע אותה.
נכנסתי לתוך הים, שוטף את הריח של אלנבי ממני. כשיצאתי מהמים
ראיתי שרוב האנשים שבאו לים היו לבד, מלא לונגים פרושים ועליהם
אדם אחד, בודד. הבדידות הכתה בי בטירוף. לבשתי חולצה וחזרתי
לארבעת הקירות המוכרים שמגנים עליי מכל העיר הזאת.
היא צדקה. אי אפשר ליצור מתוך שיממון.