מנדל יושב על הגדר
בין לבין
בין העולם הזה ובין העולם הבא
בין החיים שממעל ובין המתים שמתחת
בין הגלגול הזה ובין הגלגול הבא. נושם חי ובועט

בשיחות שהוא עורך עם אחותו ה'קטנה' היא מטיפה לו מוסר והשכלים
ועוד מין שכאלה... זה מה שהוא מספר לי בין לגימה של סודה לבין
המילים, רק סודה הוא שותה, לא נס, לא תה, לא קפה, לא יין, לא
שמפניה, לא וודקה, לפעמים-לפעמים דיאט קולה ומעט. הוא כמעט לא
אוכל ולא נוטה להתמכר לשום דבר, אבל מעשן כמעט בשרשרת... הוא
לא מניח את הקופסה על השולחן אף פעם בכדי לא לעשן הרבה, אז הוא
מסיים אחת, אחר כך קם, הולך לחדר הקטן, שולף משם עוד אחת
וחוזר.
ככה הוא הורג עוד קצת זמן... ככה לפחות הוא אומר לי.
אחותו אומרת לו כל הזמן: "מנדל, אתה צריך כבר להבין, 'איין'
בשבילך מחר, 'איין' בשבילך מחר".
אתה מבין?

מנדל פנסיונר כבר לא מעט שנים, בעל חוש הומור נדיר, אבל הוא
פסמיסט ללא תקנה ותמיד היה פ ס מ י ס ט, זה מה שהוא אומר לי.
ומספר שהוא עבר את הגרוע מכול, את השואה, ובזכות חוש ההומור
שלו הוא קיים חי נושם ובועט כל הזמן. הוא צוחק ואני צוחקת אתו
ואומרת לו כל זמן שאתה בועט סימן שאתה חי נושם וקיים והוא
צוחק. נדמה לי אפילו שהוא מסמיק במין מבוכה. הלחיים שלו
מאדימות והראש מעט מורכן מההערה שלי ומקבל אותה כקופלימנט
שמזמן כבר לא נתנו לו ובעיקר מתשומת הלב שאני מעניקה לו מעט
בזמני המצומצם, ובזמן שהוא מסתובב בדרך כלל בבית ומדבר אל
הקירות, אני לא שומעת, אבל זה מה שהוא מספר לי מדי פעם ובדרך
כלל המשפט הזה חוזר על עצמו, ככה הוא אומר בין סיגריה לסיגריה
בין הכיבוי הלקום וההדלקה וכמובן אחא אח אח השיעול והאנחה.
ואייייי, לזה הוא לא ייחל, הוא אומר, ולזה הוא לא פילל אפילו
בחלומות הגרועים ביותר שלו...
ואני שואלת אותו, מנדל?
מה חשבת?
שתהיה צעיר לנצח? שלעולם לא תזדקן?
'איין' לך מחר, היא אומרת, ככה הוא מספר לי, וחוזר מילה
במילה.
אתה פנסיונר מסודר, אולי אפילו יותר, יש לך בית גדול, יש לך כל
מה שאתה צריך, ואפילו יותר, אתה לא חי מהביטוח הלאומי,  אתה
נראה טוב. הכול יחסי, אני אומרת לכם, הכול הכול יחסי...
קח לך מאהבת ותתחיל ליהנות מהחיים, היא אומרת לו, תצא למסעדה
טובה, לתיאטרון, לך בערב החג למשל לאיזה בית מלון.
מה חסר לך, תגיד? היא שואלת אותו.
מה חסר לך? תגיד?
אני משתגע בשבתות ובימי חג לבדי ומדבר לקירות...
ככה הוא עונה לה... אני לא שומעת את זה, אבל זה בכל אופן מה
שהוא מספר לי.
את לא תביני את זה, הוא אומר לי, אח אח אח
את לעולם לא תביני אותי
וגם לא אחותי, גם לא אחותי.

מנדל קם ומרים את קולו כדי שאני אשמע אותו היטב ושחס וחלילה לא
אחזור על דברי אחותו או אפילו אגונן עליה במעט. למרות שאני לא
מתכוונת, הוא תמיד מתגונן.
זה לא מקובל עליי, הוא צועק, לא מקובל עליי בשום אופן ופנים.
מה זאת אומרת 'איין' לי מחר?

כל החיים שלי הפחד מפני המחר גזל לי את היום.

מה? הוא צועק, שאני אשתנה פתאום? היום?
ככה גם אשתי הייתה אומרת לי שלושים שנה, לא יום אחד... יום יום
וכל יום.
מנדל, היא הייתה אומרת: אתה יכול לשבת בבית ולדבר עם הקירות
כמה שאתה רוצה, אני הולכת...
והייתה הולכת.
והוא מספר לי עליה בהתרגשות גדולה, על איזו אישה ויפה שהיא
הייתה, ואיך שהוא יכול להישבע ויש עובדות בשטח ולא סתם והוא
תופס לי בזרוע שלי ומושך אותי לכיוון חדר הארונות, ושם בחדר
הארונות הגדול והארוך שורות שורות תלויים על הקולבים ועד היום
חולצות ושמלות בשלל בדים וצבעים, חליפות מהודרות, חגורות,
צעיפים בשלל גוונים ומעילים, סתוויים אביביים וחורפיים. על קיר
גדול תלויים הכובעים. כובעים הם אטרקציה בפני עצמה, כובעים מכל
המינים ומכל הסוגים, והכול הכול בריח הנפטלין...
אכן, אכן, אין מה לדבר, אני מאמינה, מאמינה, אני אומרת.
אני מוכן להישבע שכל בגד היא לבשה רק פעם אחת וכל נעל וכל
כפכף, כל כובע וכל מגף...
אם את רוצה משהו מכאן... תקחי. תקחי מה שאת רוצה, הוא אומר
לי.
לא תודה, לא תודה, אני עונה בבהלה...
והיא נסעה לכל מקום בעולם, אפילו לתאילנד, אפילו לוויאטנם היא
נסעה... לא אתו, לבד, נסעה לבד.
היא ידעה לחיות, הוא אומר לי, אח אח אח... כמה שהיא חסרה לי
עכשיו, את לא מתארת לעצמך כמה שהיא חסרה, למרות שלא ראיתי אותה
הרבה... ידעתי שהיא כאן, תמיד ידעתי שהיא כאן... וזה הספיק
לי.
שלושים שנה היא עבדה קשה, הייתה יוצאת מהבית בעשר וחוזרת בעשר.
ולפני שהייתה מגיעה הייתה מתקשרת ומבקשת את המרק עם האטריות
שהייתה אוהבת. הייתי מכין לה כמובן, ואז היא הייתה מגיעה
ומתיישבת, והוא מראה לי בדיוק-בדיוק היכן, לראות את הסדרה שהיא
כל כך אהבה "צעירים חסרי מנוח". כמובן שאני הייתי מקליט לה את
זה מבעוד מועד, היא לא ויתרה על אף פרק... אותי זה אף פעם לא
עניין, אבל היא... הוא מספר לי.
אבל בין לבין היא אהבה להתלבש, לצאת לאכול אוכל טוב, לבלות,
לראות את העולם.

פעם אחת נסעתי אתה לאילת, הוא קם ומתפרץ, לי זה הספיק די
והותר... אבל היא, כמה שהיא אהבה את אילת... לי זה הספיק
והותר, הוא חוזר ואומר.
אשתי הייתה אומרת לי, מנדל, לך מתאים לחיות ברומניה, כן,
ברומניה, שם הכול זול, שם אין שום דבר! ואתה הרי מסתפק
במועט... לא צריך שום דבר, רומניה בשבילך זה יהיה גן עדן.
ולא שהיא לא צדקה, אני אומר לך, היא צדקה בהחלט.
שתדעי, הוא סוטה מדי פעם מהנושא ואומר לי, אני מכבד אותך,
מעריך אותך ומעריך כל כך שבאת לבקר אותי היום.

מה השעה? אני שואלת כשאני מתרוממת מהספה, מתקדמת אל עבר הדלת
ואומרת: מנדל, אני מוכרחה ללכת.
בסיידר, בסיידר...
נו טוב, אם את רוצה ללכת אז תלכי, אני לא יכול להחזיק אותך כאן
הרי.
אבל אני רוצה שתדעי, יש לי בית גדול, לא חסר לי שום דבר, אני
מסתפק במועט ואני לא צריך ממך שום דבר.
אבל שום דבר, הוא צועק.
לא שתתחתני אתי, לא שתביאי לי ילדים.
אבל אם את רוצה, יש לך חדר פנוי כאן... מתי שתרצי אני אתן לך,
מתי שתרצי.
אני מעריך כל כך שבאת ומדדה לעבר המטבח.
שם הוא אוסף לתוך שקית כמה שוקולדים עוגה אחת וחלה.
למה חלה?
אל תשאלו אותי.
הוא קנה שתי חלות, הוא מספר לי.
אחת הוא לוקח לבן לארוחה ואחת בשבילי. ככה אני, הוא אומר לי,
אני מחושב ואני אדם פרקטי. תמיד הייתי אדם פרקטי כמו שתמיד
הייתי פסימיסט.
לא בשבילי פרחים, בשמים ושטויות...
אני לא בא אף פעם בידיים ריקות!
אבל אני באתי אליך, אני אומרת לו.
זה הייינו הך, הוא עונה לי, ואת אל תגידי לי מה לעשות.
את לא יכולה לשנות אותי, הוא צועק בקולי קולות.
וממשיך בשלו.
מנדל, אני צוחקת, אם כבר אתה רוצה לשלם לי על שהרגתי לך איזה
שעה, אני יקרנית מאוד.
אתה לא תשלם לי לפי השעות, גם לא לפי הדקות, אני לוקחת פר לפי
אותיות.
אתה מדבר כל כך הרבה מילים לדקה, אתה תתרושש אצלי ולא רק שלא
יהיה לך מחר לא יהיה לך את הלילה הקרב ובא.
והוא צוחק צחוק אדיר, כמו שנדמה לי שהוא לא צחק מעולם.
איייייי, הוא אומר.
וצוחק.
אני רואה שלא ילך לי אתך, אבל אני לא מתכוון לוותר עלייך כל כך
מהר.
אני אומרת לו
מנדל
תוותר תוותר, מנדל.
אני רוצה בחור צעיר ושיהיה גם יפה גם עשיר... אני מתבדחת אתו.
לא מתפשרת בעניין, תאמין לי או שלא, או שחור או לבן.
אז בבקשה, מנדל.
אני מרצינה פנים ואומרת:
אתה לא צריך לקנות בכסף חברים ובטח שלא אותי.
אני ידידותית לסביבה
באתי להרוג לך שעה
נקודה.
אל תבנה מגדלים, אל תבנה מגדלים,
יש לי פחד גבהים.
אבל תגיד, מנדל, אתה מוכן לככב אצלי יום אחד באיזה ספר?
בשבילך אני מוכן הכול
להיות כוכב, להיות ירייח, להיות שיימש.
תגיד, מנדל, אני שואלת אותו,
איך אומרים ביידיש אוי ואבוי לי?
תהיי סבלנית, הוא צועק, תהיי סבלנית.
אני מוכן ללמד אותך יידיש, רומנית ורוסית...
אזיין גזונוט, אני עונה בשקט בשקט,
אזיין גזונוט.

אני רואה שאין לי הרבה מה לעשות ושלא נשארו לי הרבה ברירות.
את לא תצאי מכאן בידיים ריקות, הוא צועק, ואם לא אקח הוא עוד
ירדוף אותי במדרגות.
אני לוקחת את השקית אומרת תודה ביי ביי ולהתראות.

אני מתיישבת על הספסל. בדרך כלל יושב שם הנגן שחוזר מהדיאליזה
וגם הוא הורג את הזמן, אבל הוא לא היה.
האקורדיון היה מונח והקופסה של עילית האדומה... לא היו בה
שוקולדים ולא סוכריות, רק כמה שקלים ועשרות אגורות...
מדי פעם הוא נכנס לקנות לו משהו לשתות או מחפש אותי בכדי לפרוט
לו את הפרוטות לשטרות.
הוא קורא לי טינה, אני לא יודעת למה... הוא תמיד אומר לי: "את
בחורה מיצויין", ואני עונה לו, גם אתה, גם אתה... תהיה בריא
ורק טוב שיהיה לך...
הנחתי את השקית ליד האקורדיון האדום ועישנתי עוד סיגריה אחת
לפני שאני נכנסת למשמרת.
שתי דקות אחר כך הוא התיישב לידי פתח את השקית ואמר לי
טינה? את יודעת?
בתל אביב יש אנשים טובים...
בטח שיש, אמרתי לו, בטח שיש אנשים טובים...

בינתיים מנדל יושב על הגדר, בין העולם הזה ובין העולם הבא, בין
החיים שמעל פני האדמה לבין המתים שמתחת, בין הגלגול הזה לבין
הגלגול הבא, לפעמים הוא חי נושם ובועט ברחובות, מספיק לו
בשבתות ובחגים כשהוא מדבר לקירות, ובין לבין הוא מתעקש ומביא
לי כל יום סנדוויץ גדול, ענק, שיש בו הכול מכול וכול, שהוא
מכין כל בוקר במו ידיו, וקוקה קולה לקופה, לפעמים איזה שקית...
ושואל "מה שלומך אהובתי?" ואני כבר כועסת... אני לא רוצה,
תפסיק עם זה, רומיאו, מספיק!!!
מזליקה צועקת: "רומיאו לא ישן בגללך בלילות". קחי כבר את
הסנדוויץ, שיעלה קצת שומן על העצמות.
מנדל אוהב לעזור, מנדל אוהב לעזור...

ו'איין' עם מי לדבר, 'איין' עם מי לדבר...
הוא לא משאיר לי הרבה ברירות
אני לוקחת ו
נגן האקורדיון כבר חושב שלא רק שיש אנשים טובים
אלא שקורים לו נפלאות ונסים...
מנדל אוהב לעזור
וגם אני.

מנדל,
'איין' לך מחר.
אתה פנסיונר מסודר, אולי אפילו יותר, יש לך בית גדול, יש לך כל
מה שאתה צריך, ואפילו יותר, אתה לא חי מהביטוח הלאומי, אתה
נראה טוב. הכול יחסי, אני אומרת לכם, הכול הכול יחסי...
קח לך מאהבת או שלא, תצא למסעדה טובה, לתיאטרון, תראה איזה
סרט, תקרא איזה ספר טוב או תכתוב, יש לך חוש הומור והפה שלך
מפיק מרגליות מצחיקות עד כדי דמעות, לך בערב החג למשל לאיזה
בית מלון, או באיזה טיול מאורגן, תיסע תיסע, תראה קצת את
העולם.
מה חסר לך, תגיד, אני שואלת.
מה חסר לך? תגיד?
אוי וויי טו מיר אוויי וויי טו מיר

"בכל סוף יש מן העצב ומן הצחוק"

ולכל מי שהגיע עד הלום המון תודה.