לא רוצה אנדרטה לזכרי
אנשים ירססו אנדרטה לזכרי
ובכלל איך יזכיר אותי ברזל זוויתי?
זה מכוער.
לא ככה ארצה שיזכרו אותי,
כפצע פעור בנופה של העיר.

לא רוצה גלעד לזכרי
ערימת אבנים ושלט שיש.
אני לא נשמה טהורה,
או פרח שנקטף.
איזו שטות.
לא ככה ארצה שיזכרו אותי,
וכי איך ערימת אבנים מזכירה בנאדם?

לא רוצה גינה לזכרי
אנשים יתנשקו בגינה לזכרי
אנשים יזדיינו בגינה לזכרי
ויזריקו סמים.
הם לא ידעו מי אני,
ולא יהיה להם אכפת.
הם יראו את שמי על השלט
והוא לא יזכיר להם שום דבר.

לא רוצה פינת זיכרון
נרות, פרחים, תמונה בשחור,
כך שכל מי שיעבור
ירגיש לא נעים
שהוא כבר לא זוכר אותי טוב,
אם בכלל,
ובכלל לא מתאים לו לזכור אותי
דווקא עכשיו.

לא רוצה אתר אינטרנט
ולא קרן תרומה
ולא תצוגה במסדרון באוניברסיטה
ולא יום זיכרון
נאומים שמלות כוסות יין
תגידו לי - - אין לכם חיים?

הקמתי לעצמי גלעד זיכרון - בכתובים.
חלקם טובים חלקם רעים
חלקם חכמים
רובם כנראה מטופשים -
וכולם אני.

וחוץ מזה,
הכי קוסם לי הרעיון שפשוט יזכרו אותי לפעמים
ככה סתם.
בלי לעבור ליד תמונה, או אנדרטה, או גלעד, או גינה.
ככה סתם,
יראו פרפר, ישמעו איזה שיר,
ופתאום ייזכרו בי,
בצחוק שלי,
באיך שאהבתי ימי שמש,
ובלחי עם הגומה.

ירושלים
17/09/2007