אני יוצא מהבניין ומוציא סיגריה לפני אחרונה מתוך הקופסה
המקומטת ומדליק אותה. כלב קטן חוצה לעברי את הכביש ומתחיל
לעקוב אחריי.
האוויר הקר של הבוקר מתערבב בפה שלי ביחד עם הטעם של העשן.
הקצה של הסיגריה, זה שבוער לאטו, מקרין חום לא-יעיל על השפתיים
שלי.
רק שלא ירד גשם.
שש ורבע בבוקר ואני מסתובב ברחוב תל-אביבי שהספקתי לשכוח את
השם שלו ברגע שיצאתי ממנו. מנסה להבין איך אני מגיע לחניון שבו
החניתי את המכונית אתמול בלילה. אני שונא חניונים.

על המדרכה פזורים כרטיסי ביקור של נערות ליווי שונות. אני
אפילו לא עוצר בשביל להביט בהן. אני מת להגיע כבר לחניון
ולהשתין. כבר שלוש שעות שאני מת להשתין, ובמקום זה הייתי צריך
לשכב במיטה זרה ולהביט בתקרה. הזרוע שלי הייתה מתחת לראש שלה,
אז לא יכולתי להזיז אותה.
אני לא אוהב אותה, אבל להעיר אותה רק בשביל שאני אוכל להשתין
נראה לי כמו פעולה ממש אנוכית. ואני לא אוהב אנשים אנוכיים. הם
הסיבה שהעולם שלנו נראה כמו שהוא נראה, ככה אמרתי לה לפני כמה
שעות, בשיחה שניהלנו בזמן שחזרנו לדירה שלה.
לכלב יש קולר על הצוואר, אז אין לי שום סיבה לדאוג שהוא יעקוב
אחריי לאוטו ואז אני אצטרך לשבור את הלב הקטן שלו ולהגיד לו
שהוא לא יכול לבוא אתי הביתה.
כל השחיתות, העוני, המלחמות, האסונות, הצער - כל זה נגרם בגלל
שאנשים הם אנוכיים. תחשבי על זה, ביקשתי ממנה מבלי באמת
להתכוון לזה, איך העולם היה נראה אם כולם היו שמים את הבעיות
של אנשים אחרים לפני הבעיות שלהם.
אפילו למצוא חניה היה הופך לפעולה הרבה יותר פשוטה, כי אז
אנשים לא היו לוקחים מטר וחצי רווח מהמכונית שלפניהם
ומאחוריהם, ואז היה יותר מקום למכוניות אחרות.
בסוף אני נשבר ומשתין באיזו חצר אחורית של בניין.
איזה פועל סיני מסתכל עליי במבט שאני לא מצליח לנתח אם הוא
מאשים או בוחן.

אני עוצר באיזה קיוסק ומבקש מהבחור הוראות לחניון. אחרי הפעם
השנייה שהוא אומר את המילה "שמאלה" אני מפסיק להקשיב לו.
אני אסתדר.
הרמזורים ממשיכים לעבוד כל הלילה ואף-פעם לא מפסיקים. זה גרם
לי לתהות איך אף-פעם לא ראיתי רמזור של כלי-רכב שנשרף. הרי
רמזורים של הולכי רגל תמיד מתקלקלים.
צפצוף של הודעה קוטע לי את חוט המחשבה. זה היה צפוי שזה יגיע.
"לאן נעלמת?"
כמו תמיד אני שוקל לא להגיב אבל אז אני נזכר איך ביסודי היו
מתעלמים ממני לפעמים כשהייתי מנסה לדבר עם מישהו, ואז הייתי
ממש נעלב. אז אני מטלפן אליה. אין טעם לעשות את זה בכתב.

אחרי חמש דקות של הליכה אני מגיע לרכב. אין אף-אחד בבוטקה.
עכשיו אני שמח שאמרתי לבחור שאני אשלם לו כשאני אצא כי אין
עליי מזומן.
עוד צפצוף של הודעה. אולי זו אימא שלי שדואגת ורוצה לדעת למה
לא חזרתי הביתה.
"דווקא היה לי ממש כיף..."
זו לא אימא.
אני מוחק את ההודעה מיד אחרי שאני מסיים לקרוא אותה.
טיפות קטנות מתחילות לכסות את השמשה של הרכב שלי.
נכנסתי לתוך הרכב ופתאום קלטתי שהכלב כבר לא עוקב אחריי.
דווקא קיוויתי שהוא יעקוב אחריי עד לרכב. אבל לפחות הוא ידע
מתי להפסיק.