חלק ב'
ערב אחד בסיום יום עבודה ארוך נכנסתי לאיזה פאב שהיה בדרכי -
לאתנחתא קלה, לשתות משהו בטרם אחזור הביתה.
התישבתי על הבר, ממולי עמדה ושירתה את הלקוחות ברמנית חמודה
להפליא ויפהפיה אמיתית. בעודי ממתין שתתפנה אלי, הבטתי מרותק
בתנועותיה משובבות הנפש ובדרך התנהלותה עם אנשים, משהו בה הילך
עלי קסם כבר מהרגע הראשון שראיתיה.
והנה היא סיימה עם האנשים והתקרבה לעברי:
"היי מה תשתה?", אמרה וחייכה חיוך שהמיס את ליבי.
"אממ....אני רק בירה, תודה", אמרתי בקושי מצליח לבטא את
המילים. היא מזגה והגישה לי את כוס הבירה.
"נעים מאוד אני דניסה", הציגה עצמה והושיטה ידה ללחוץ את ידי.
הופתעתי מהחמימות ומחוסר רתיעתה בפנייתה אלי. בשל כיעורי הייתי
רגיל לתגובות אחרות בהיכרותי עם אנשים ובפרט נשים, למרות
שמטעמי נימוס ניסו להסתיר זאת, תמיד ראיתי בעיניהם את תחושת
הדחיה שהסבתי להם ואצלה זה כאילו לא היה קיים.
"אממ....אני אגלי ג'ו", מלמלתי וקצת גמגמתי.
"שיהיה לך ערב נעים אגלי ג'ו", אמרה ופנתה מעלי לשרת לקוחות
אחרים שצבאו על הבר. צורת הליכתה נראתה לי כאילו מנותקת מפני
המציאות, כאילו היא לא צועדת אלא מרחפת מעל פני האדמה בהילוך
איטי. נשביתי לגמרי בקסמיה, העתקתי בכוח את מבטי ממנה והתמקדתי
בכוס הבירה מנסה להחזיר עצמי למציאות ביודעי שסיכוי רב אין לי
איתה, סיימתי ללגום מהבירה ופניתי לדרכי.
אך בדרכי הביתה במכוניתי הייתי כאחוז תזזית ולא יכולתי להירגע
מהמפגש איתה. בעודי נוהג ברכבי המחשבות עליה לא הרפו ממני, שוב
ושוב שחזרתי בעיני רוחי את דמותה, את בבואת פניה, את איך שפנתה
אלי, את חיוכה הממיס, "דניסה", חזרתי ואמרתי. שמה התגלגל
בלשוני ויצא מפי פעמים אחדות, שמחתי שלפחות אני יודע את שמה.
הגעתי סופסוף לדירתי, מיהרתי להיכנס למקלחת צוננת להסיר מעלי
את לכלוכי היום שעבר. עם זרם המים ששטף את גופי נסיתי גם לשטוף
את המחשבות עליה, ההגיון אמר לי להתעשת ולשכוח ממנה אך הלב לא
יכל, המחשבות עליה שוב ושוב צפו ועלו.
בצאתי מהמקלחת נכנסתי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה עירום כביום
היוולדי. הייתי עייף ורצוץ אך לא יכולתי להירדם, האדרנלין
מעוצמת המפגש עימה עדיין זרם בעורקיי. חשתי צורך עז לנגן בחליל
ואכן ניגנתי כפי שלא ניגנתי מעולם, צלילי החליל עטפו אותי
בנעימות ונשמעו לי יותר ענוגים, יפים וקסומים מאי-פעם. כל צליל
וצליל נשא אותי כמרבד קסמים הרחק הרחק למחוזות של דמיון
ופנטזיה, פנטזיה שבה אני והיא אוהבים בהרמוניה מושלמת.
כבר למחרת בערב חזרתי לאותו פאב, התיישבתי באיזה שולחן צדדי
בפינה אפלולית משהו, רחוק מהבר עצמו אך בעמדת צפיה טובה מבלי
שירגישו ויבחינו בי. היא עמדה בבר משרתת אנשים ונראתה לי אף
יותר יפה מאתמול, כל תנועה ומחווה שלה הייתה בעיניי כהתגלמות
היופי. השעות חלפו וככול שצפיתי בה יותר כך גם גברה בי עוצמת
הרגשות, אך עם עוצמת הרגשות העמיקה תחושת העצב והכאב שבהיותה
בלתי מושגת. קללת הכיעור שרבצה עלי ולוותה אותי כל חיי הייתה
עתה חדה וכואבת יותר מתמיד, לא היה בי שמץ של אומץ לגשת ולדבר
איתה.
חזרתי הביתה נסער משהו, כשמחשבות עליה חיזקו את תחושת הבדידות
והעצב. כתבה שקראתי לא מזמן על רופא מנתח פלסטי בארה"ב שטיפל
באנשים מסוגי הדהדה במוחי, הצלחתי לאתר את הכתבה באינטרנט
ולדלות את פרטי הרופא. כבר למחרת יצרתי קשר עם מזכירתו ותיאמתי
את מועד בואי לבדיקות לצורך ניתוח שיערך לאחר מכן. תחושה חדשה
של שמחה ואופוריה אפפה אותי, שמתי את כל יהבי בניתוח הזה
שהחדיר בי את האמונה והתקווה לכבוש את ליבה של דניסה מושא
אהבתי וחלומותיי.
נותרו לי יומיים להתארגן לנסיעה הגורלית, כהשרוח החדשה ממלאה
את מפרשיי. גמרתי אומר בליבי לפתוח דף חדש והודעתי בעבודתי על
עזיבתי לצמיתות. לאחר דין ודברים לא קל עם מעסיקי קלדרון שראה
בעין לא יפה את הדבר, נתן לי הלה את ברכת הדרך משהבין שלא ניתן
לשכנעני. למחרת שמתי פעמיי אל הבנק להוציא את מירב חסכונותיי
למימון הנסיעה והניתוח, וכך כעבור יום הייתי על טיסה ישירה
ללוס אנג'לס.
בחודשים שלאחר מכן עברתי סידרה לא קלה של ניתוחים פלסטיים, בכל
תקופת ההחלמה התעקשתי שלא לבוא במגע ולפגוש מראה כלשהי, פניי
רוב הזמן היו מכוסות תחבושות. כאבי התופת שליוו אותי לא השפיעו
עלי כהוא זה, כל מה שראיתי לנגד עיניי היה רגע המפגש העתידי עם
דניסה כשקללת הכיעור כבר לא רובצת עלי, לא הפסקתי לדמיין
ולפנטז על חיי החדשים איתה.
לבסוף יום החלמתי המלאה וחשיפת פניי החדשות מול המראה הגיע.
הייתי במתח שיא לקראת האירוע, החשש פן פניי ישארו בכיעורם
למרות הניתוחים לא הפסיק לנקר במחשבותיי, ידעתי שבהצלחת הניתוח
טמונים כל חלומותיי ותקוותי.
נכנסתי לחדר משרדו של הרופא מלא חששות ודאגות כשפניי עוטות
תחבושת, הד"ר הורה לי לעמוד מול המראה והסיר את התחבושת אט-אט
כשעיניי עצומות:
"פקח עיניך, זה הרבה מעבר למה שציפינו!", הוא אמר לי.
פקחתי עיניי והלם הכה בי, פניי היו יפות להדהים, הפכתי לגבר
יפה תואר. דמעות של אושר נקוו על לחיי , לא ידעתי את נפשי מרוב
שמחה.
"הברווזון המכוער הפך לברבור מרהיב ביופיו", אמר לי הד"ר
שהתרגש יחד איתי, נפלנו זה על כתפו של זה והתחבקנו ארוכות.
שבוע לאחר מכן חזרתי לארץ ועדיין התקשיתי לעכל את המציאות
החדשה. התמוגגתי והתענגתי כל-אימת שזיהיתי בעיני הבחורות שנקרו
על דרכי תשוקה בעיניים ומשיכה אלי - יחס שהיה שונה בתכלית
מהיחס אליו הייתי מורגל מבנות המין היפה, הייתי באופוריה
מוחלטת ומלא באופטימיות לקראת המפגש הגורלי עם דניסה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.