הנה, אני שוב מוצא את עצמי כותב לך מכתב. אין לי מושג למה
הושבתי את עצמי ודחפתי את העט הזה כל כך עמוק לגרון בשביל
לנסות להקיא את המילים האלה על הדף. אין לי מושג גם מה אני
רוצה להגיד לך במכתב הזה, העיקר לכתוב משהו, בשבילך, שיהיה לך
מה לעשות, משהו לעניין אותך בו, משהו שקשור בי.
הייתי יכול לדמיין הרבה דברים לולא הרבה דברים אחרים לא היו
קורים, או שדברים אחרים היו קורים. אין לי שום רצון לשנות את
העבר (אולי קצת), כי אני מאמין במשפט שמישהי חכמה אמרה לי פעם:
"אל תבכה כמו תינוק על משהו שעשית כמו גבר", ואני לא רוצה
לבכות על העבר (אם כי זה בערך מה שאני עושה, לא?). בעיקרון,
היה מה שהיה, לא ניתן לשנות את זה, לתקן אולי אפילו אי אפשר.
לפעמים אני אפילו לא מבין מה הטעם בלתקן משהו מהדבר הזה. אני
מרגיש שאני רק אגרום לך ולי סבל מיותר, מאין מעיקות כזאת שאני
לא מסוגל לגרום לה להפסיק.
אני לא בנאדם קנאי בדרך כלל, אני גם לא כזה רכושני (לרוב), אבל
לפעמים אני פשוט כועס עלייך, כועס כל כך, ואני פשוט נותן לכעס
הזה להתנפץ כמו גל על המזח, ואז אני נופל, מאשים את הכול על
עצמי, ולא מבין איך את יכולה להיות אשמה.
האם אפשר בכלל להאשים מישהו??? בטח שכן, את שנינו.
לפעמים אני פשוט רוצה לרוץ אלייך, לצעוק עלייך, לתת לך לצעוק
חזרה, ואז לחבק אותך כל כך חזק, ושלא ניפרד פשוט. אני מתגעגע
לחיבוק שלך, ללחישות שלך באוזן, לנשימה שלך על עורפי, ולריח
הצוואר שלך.
את חושבת שאי פעם הכול יחזור להיות כמו לפני שכל הדבר הזה בכלל
התחיל? איך זה הגיוני לשכוח את כל זה? אני לא מסוגל לראות את
זה...
מתישהו ב-07'
