"אתה יודע, עשיתי כמה טעויות בחיים."
"טעויות זה סובייקטיבי. את סתם מקשה על עצמך, כמו תמיד."
"לא לא, באמת עשיתי טעויות בחיים. אם הייתי יכולה, הייתי חוזרת
אחורה ומשנה דברים."
"אם היית חוזרת אחורה לא היית נהיית האדם שאת היום. אדם בוגר,
בעל ניסיון חיים..."
"...דכאוני, מתוסבך."
"והנה שוב את מקשה על עצמך."
"טוב, לא הרבה השתנה מאז שעזבת. חוץ מהעובדה שאין לי מישהו
גדול שישמור עליי כמו אח."
"יש לך מספיק אנשים שאוהבים אותך."
"וכאן נכנס החלק בו אמרתי שעשיתי טעויות."
"אין דבר שעומד בפני רצונך, אם תרצי לשנות תוכלי. ובכלל, קחי
עצה ממישהו שכבר היה שם, כשהחיים עוברים לך מול העיניים את
רואה רק את הדברים הטובים."
"אתה סתם משקר כדי לגרום לי להרגיש טוב."
"אולי כן ואולי לא, לעולם לא תדעי."
"אדע, כשניפגש עוד כמה שנים."
"שירה, שירה, הסתכלי רחוק, שם,למטה, מתחת לענן שאת יושבת עליו,
את רואה את העצים?"
"כן, מיכה, אני רואה."
"תראי איך הם זזים, חיים. הם נתונים כל חייהם למרות הרוח. הרוח
מנענעת אותם, מזעזעת אותם, מכאיבה להם, מצליפה בהם. אך הם,
עיקשים. הם מושרשים עמוק באדמה וחיים חיים מלאים ומאושרים. הם
מאמצים את הרוח ונושמים לרווחה, הם נהנים מהמשב ולומדים להסתדר
עם התנודות. לא סתם הם חיים הרבה מאוד שנים, יותר מבני האדם."
"אבל אני לא עץ, מיכה. אני רק אדם פשוט."
"את הרבה יותר חזקה משאת חושבת. שורשיך טמועים עמוק באדמה
והרוח לא שברה אותך."
"היא זעזעה אותי, היא גרמה לי להזיל שלל דמעות בלילות
שחורים."
"כן, אך תראי, שם מעבר לאופק, הרוח נשאה את דמעותייך ופיזרה
אותן דרך הקשת, שם מעבר לאופק נמצאים האנשים שאוהבים אותך, את
רק צריכה להושיט את היד, לחצות את הקו בגבורה ולתת להם
להכנס."
"לאן, מיכה?"
"אל נשמתך, אל ליבך."
"ומה אם אני מפחדת?"
"הפחד הוא תחושה רגעית שעוברת עם חיבוק. תני לאהבה להקיף
אותך."
"אתה חושב שכשאתעורר אזכור את כל מה שאמרת לי, אזכור כל כך
בבירור את קולך האהוב, פרצופך ועיניך הטובות שאני כל כך
מתגעגעת אליהן?"
"אני איתך בכל מקום. אני בעיניים של אחייך, אני בסיפורים
ובשירייך, אני הרוח שמפזרת את דמעותייך, והכי חשוב, את
חיוכייך."
"תקפוץ שוב לביקור בקרוב, בסדר? מבטיח?"
"אני מבטיח. ועכשיו, עצמי את עינייך ותני לחלומות הטובים להציף
את נשמתך. מחר הוא יום חדש."  


מוקדש למיכה, במלאת שלוש שנים לפטירתו של אציל נפש, נסיך בין
אנשים.