רעד קל עבר בגופי, בידיעה שאני בדרכי למשהו בלתי נודע.
הזמן והמקום נשמעו כה מוזרים ובכל זאת כה רגילים.
אל תדאג, אחותי אמרה לי, אני מכירה אותה מהעבודה.
בקושי הצלחתי למחוק את המחשבות מהקודמת.
הצטערתי שלא יכולתי לברר עליה משהו לפני הפגישה.
בידי היה שק כהה של 20 תפוזים. המתכון הרגיל. ועוד משהו -
הפתעה.
בפעם הזו התרגשתי מאוד משום מה, למרות שכבר עשיתי דברים כאלו
הרבה פעמים.
אולי זו האחת.
חיפשתי אותה כבר הרבה מאוד זמן.
הגעתי למין סמטה.
ריח מתקתק היה באוויר אך הוא היה כאילו עמד שם הרבה זמן והריח
המתקתק כבר התערבב במין סירחון של עצמו.
דפקתי על הדלת. לבי פעם בחוזקה.
והנה היא הייתה שם - חצאית מיני, גופייה דקיקה, מגפיים.
היא אחת מהן, אה?!
נכנסתי והרגשתי איך מבטה נעוץ בי באכזבה.
ברור שלא הייתי מה שהיא ציפתה לו.
היא הצביעה לכיוון המטבח.
הנחתי את שק התפוזים וחייכתי ברוגע.
היא תלתה בי מבט מלא סקרנות, היא הבינה שאולי אני לא מה שהיא
ציפתה לו אבל שווה לראות מה אני כן.
הכנתי לה מיץ תפוזים. סחטתי אותו במו ידיי.
בכל הזמן הזה הרגשתי איך מבט האכזבה משתנה בתפנית גדולה למבט
של סקרנות ואז למבט של הערכה ואז ידעתי שזה הרגע.
אחזתי בידה. לא הייתה לה שום התנגדות.
הובלתי אותה לספה שבסלון.
רכנתי אליה לנשקה, ומבטה היה בטוח, חבל להרוס אותו.
מיד שלפתי את האקדח, אקדח "המדוזה" ויריתי ישר ללבה.
לא נשמע כל רעש וגם דם לא היה הרבה אך היה מספיק. עכשיו ידעתי
שזה בדיוק מה שהייתי צריך.
השיקוי יהיה מוכן מאוד בקרוב, חשבתי.
כולם יאהבו אותי. |