שלום, קוראים לי שאול. אני גר בטשרניחובסקי ומצאתי עבודה חדשה
בתיקונים.

ביום הראשון נסעתי לספארי ברמת גן ולקחתי משם שלושה תנינים
קטנים בארגז. נסעתי במהירות צפונה על כביש גהה, כשמאחוריי טור
ניידות המשטרה הולך ומתארך עם הסירנות המייללות. במחלף מורשה
פניתי מערבה ובצומת גלילות שוב צפונה. המשכתי בנסיעה מהירה עד
שהגעתי אל נחל התנינים, שם פתחתי את הארגז ושחררתי אותם למים.
לשוטרים שעצרו אותי ניסיתי להסביר שהכול בגלל שהשם של הנחל
מטעה, אך זה לא עזר.
גם השופטת לא קיבלה את ההסבר ומאחר שלא הבעתי חרטה נתנה לי חצי
שנה של עבודות שירות לתועלת הציבור.

כשסיימתי את חובותיי לחברה, הזמנתי את הנשים שעובדות במזנונים
של האגודה למען החייל בצומת רעננה ובתחנת הרכבת בתל אביב לבוא
לטיול בצפון. נפטרתי מהן די בקלות בגשר הדודות.

בשבוע לאחר מכן, נסעתי לירושלים לבית הנשיא ובמשך שלושה ימים
ושלושה לילות למדתי את זמני החלפת המשמרות של המאבטחים. הכנתי
תכנית מסודרת עם מפה.
למחרת, בשלוש לפנות בוקר, דילגתי עם שמעון פרס מעל החומה
שמקיפה את בית הנשיא, כשהוא נשען על כתפי, עדיין אפוף קורי
שינה וממלמל: "חלומי לא היה להיות נשיא, חלומי היה להיות רועה
צאן או משורר של כוכבים". הכנסתי אותו בעדינות למכונית ודהרתי
לכפר הנשיא. נפרדתי ממנו לשלום בשער הקיבוץ עם פתק למרכז המשק
שכתוב בו "אני לא ויצמן". למזלי, הצלחתי להתחמק מהשוטרים בדרך
כש"סידרתי" מחסום שעצר את התנועה בגשר הפקק.

עברתי לקיבוץ בצפון והתחלתי להדריך את שכבת הנעורים. החזקתי
מעמד יפה, כמעט עשרה חודשים. אבל כשהגיע הקיץ, לא הצלחתי
להתאפק יותר, וחפרתי עם החניכים תעלה רחבה מהירדן לקיבוץ עד
שהוצף לגמרי בבוץ ובמים. לשמונת השוטרים מהקריה שעצרו אותי
אמרתי שככה זה כשאתה גר בחולתה.
בדרך לבית המעצר, ניסיתי להכניס כפפות לתא הכפפות בזינזאנה,
ולא הצלחתי.
השופטת התפלאה לראות אותי שוב ולא חייכה כמו בפעם הקודמת.
קיבלתי שנתיים של עבודות שירות, רק בגלל שהבעתי חרטה והבטחתי
שלא אחזור על המעשה.

החלטתי לנקוט גישה אחרת. נרשמתי ללימודי המזרח התיכון ויחסים
בינלאומיים באוניברסיטה העברית ו"חרשתי" במשך שלוש שנים. למדתי
גם ערבית והיסטוריה, וקראתי כל חומר אפשרי על יחסינו עם שכנינו
ועל הסיבות לסכסוך הישראלי-ערבי.
סיימתי את התואר הראשון בהצלחה רבה והמשכתי מיד לתואר שני
ביחסים בינלאומיים שאותו סיימתי בהצטיינות.
מיד עם תום הלימודים התקבלתי לקורס הצוערים היוקרתי של משרד
החוץ. כשסיימתי אותו, בהצטיינות יתרה, נסעתי לקהיר וחטפתי
אוטובוס מלא מצרים. היה די קשה לנהוג בלילה באוטובוס ישן כל
כך, ובכל זאת, השוטרים הצליחו לעצור אותי רק כשנגמר לי הדלק
בגשר עד הלום.