[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלה רוח
/
אליאור

לכל אחד שהתגייס אי פעם לצבא, תמיד יש איזשהו סיפור... תמיד יש
איזושהי חוויה טובה או רעה, וזה לא משנה אם הוא ג'ובניק או
קרבי. קחו אותי למשל , התגייסתי ממש אחרי יום ההולדת  ה-18
שלי.הטירונות הייתה חוויה מעצבת מבחינתי, נהניתי נורא למרות
שמה שהכי זכור לי זה הקור הנורא של ינואר. גם את השעה שתיים עד
ארבע לפנות בוקר למדתי להכיר ולשנוא אז, אבל אני יכולה להגיד
פה מלא שאביבית שלפני הגיוס ואביבית של אחרי הגיוס הן שתי נשים
שונות, ליתר דיוק זו נקודת המפנה לעבר המושג שנקרא נשיות.תמיד
חשבתי שהצבא הוא גוף נוקשה עד שהגעתי למפקדה הראשית של חיל
השלישות,שם גיליתי שחוקים אפשר לכופף והרבה, גם גיליתי שהמילה
"תקן", "קיצוץ בתקנים" וכו' , מיועד לאנשים שרוצים להעיף
מהצבא. לצערי או לשמחתי אני לא ממש החלטתי. אותי רצו להשאיר
ובכל מחיר אז אחרי שנתיים בשירות סדיר המשכתי את התפקיד שלי
כקצינת הקורסים החיילית ואז הכרתי אותו...
אותו זה את אליאור, קצין השלישות של אחת היחידות של הצנחנים,
שמפאת ביטחון שדה, אינני יכולה לחשוף, אני לא ממש זוכרת מתי
הייתה השיחה הראשונה איתו אבל אני יכולה לומר בוודאות שאם לא
היינו מדברים כל יומיים, זה היה מדאיג... זו הייתה ידידות
שהתפתחה בטלפון לאט-לאט, אבל אני זוכרת בברור שמהשיחה הראשונה
הרגשתי משיכה אליו והיה נדמה לי שגם הוא, אבל הייתי ממש אחרי
פרידה שסיימה מערכת יחסים של ארבע  שנים, וגם הוא בערך.אולי
בעצם זה היה מה שהתחיל את הכול...
"בוקר טוב אהובתי" אני שומעת מעברו השני של הקו, וישר חושבת
לעצמי עוד פעם מישהו לא עשה את התפקיד שלו כמו שצריך וצריך את
העזרה שלי... "בוקר טוב" אני עונה וישר מתקיפה:"את מי שכחת?
אין לי מקום !".והוא ישר מתחיל בפלרטוט הרגיל שלו, ואני מתרצה
בסופו של דבר הרי הוא נשמע פשוט מ-ד-ה-י-ם, והקול שלו הרי ממיס
אותי - גם אם אני לא אומרת לו את זה...
ובכלל... הוא קצין שלישות בצנחנים (אולי הוא רק קש"ל - אבל
צנחנים... נשמע לוהט לא?) והוא בסך הכול רוצה להכניס עוד חייל
שלו לקורס העשרה, הרי הם צריכים קצת מנוחה... אז איך אפשר
לכעוס באמת? אז אני עושה עוד מאמץ ועוזרת לו... ומקבלת מחמאות
בלי סוף ישר למפקדת האישית שלי... שבועיים אחר כך - הוא לא
שוכח  - מתקשר אליי ביום של הקורס ושוב מודה לי ואני קצת מנסה
לסחוט מחמאות ממנו... יש לו צחוק כזה שגורם לך לרצות לגרום לו
לצחוק שוב ושוב... הוא שוב מתחיל להתחנף ולפלרטט ואני מחליטה
לבדוק האם הוא נראה כמו שהוא נשמע... הוא מבטיח שיבוא פעם אליי
למפקדה, אבל אני מקשה "אנחנו מדברים כבר... כמה? בערך 10
חודשים? אולי תגיד לי סוף-סוף איך אתה נראה?" והוא עונה לי
בפשטות רבה "נאה, מטר שמונים, בלונדיני, עיניים כחולות"."חחחח"
אני עונה "ועכשיו באמת..." ומסתבר שהוא בכלל לא צוחק, ועל הדרך
אנחנו ממשיכים לשוחח ומסתבר שהוא גר ברמת השרון בוילה מפוארת
(של ההורים...) ביחידה נפרדת, בבית של שלוש קומות שהסלון בעל
תקרה מזכוכית, עם בריכה וכל הפינוקים ובכלל הוא מציע "מה דעתך
להיפגש?" .אני לא בחורה חומרנית בדרך כלל אבל הערבוב המושלם
הזה של התיאורים שלו והכימיה הנהדרת בטלפון מתחילים להשפיע
עליי... הוא ממשיך בתיאורים מופלאים על החיים הנהדרים שלו וכמה
שהוא נראה מצוין, אני מגחכת ואומרת לעצמי... הנה עוד "צפונבון"
מתנשא, אבל הוא גורם לי לחייך אז אני עונה לו ש"נראה" ומנתקת
את השיחה. הראש מתחיל לנדוד למקומות אחרים ואני מדמיינת אותו,
מנסה לבנות לי את התמונה השלמה מבין התיאורים .מדמיינת אותנו
יחד מטיילים יד ביד על חוף הים אני מתארת לעצמי איזה "שבדי"
מסוקס, לבוש בבגדי מעצבים, קצת "סנוב", קצת נדיב... ככה הולכים
יחד מול השקיעה הוא עם מכנסי פשתן לבנים שמקופלים עד הברך,
הסנדלים ביד, ואת השרירים מסתירה/ לא מסתירה חולצה מכופתרת
שהכפתורים שלו פתוחים כמעט עד הסוף, אבל את החלומות קוטעת שוב
המפקדת שלי שמניחה לפניי ערימות אין סופיות של דו"חות שאומרת
שגם היום אני אשן בבסיס ואני שוב מסבירה לה שהמהות של
ג'ובניקים, זה ללכת הביתה בחמש, אבל זה לא עוזר. אני מתעצבנת,
קמה אחריה ונועלת את דלת המשרד שלפחות לא יהיו עוד הפרעות,או
לחילופין שהיא לא תיזכר במשהו נוסף.
הלילה היה נחמד, סיימתי את העבודה בערך בחצות, אבל הייתי עייפה
מכדי לנסוע הביתה אז החלטתי להישאר, מה שנתן לי זמן לחשוב, מה
שנקרא "לישון על זה".ואכן חשבתי על זה והחלטתי לתת לזה צ'אנס,
חיכיתי וחיכיתי לשיחה שלו כל היום אבל היא לא באה גם למחרת הוא
לא התקשר, חיכיתי עד סוף היום ובסופו של דבר התקשרתי למשרד
שלו, העוזרת שלו ענתה... "איפה אליאור?"שאלתי,"לא נמצא", היא
ענתה, ונדמה שהיא מנסה להקשות "איפה הוא?"   "לא הגיע"."
בחופש?" ניסיתי להתעקש... "לא" היא ענתה... בשלב הזה כבר ממש
כעסתי וכל הרוע שבי יצא, וצריך להבין שזה לא קורה לעיתים
קרובות אז היה צבור שם הרבה רוע... היא נבהלה מהשאגה וניאותה
לספר לי שהוא בבית חולים מאושפז, אני ישר חשבתי על הגרוע
ביותר, איזה פיגוע חבלני חס וחלילה או איזה אסון אחר, אבל
הסתבר שזו הייתה פשוט שפעת שהסתבכה, לקחתי ממנה את מס' הטל'
שלו, אבל האמת שלא התקשרתי אליו, פשוט לא רציתי לחצות את הגבול
מקצועי בלי אישור שלו.

שבועיים אחרי זה הוא חזר לבסיס, היה נשמע בקול שלו שמשהו
השתנה, כנראה כעס שלא בדקתי מה איתו. ניסיתי לנסות לדבר איתו
בצורה יותר אישית כמו תמיד אבל הוא היה ענייני וחתך את השיחה
ב"ביי" קר כזה... זהו. החלטתי סוף-סוף! אם  איכפת לי כל-כך מזה
שהוא נפגע ולו איכפת שלא התקשרתי אולי באמת צריך לראות מה קורה
עם זה הלאה? התקשרתי אליו, התנצלתי מעומק ליבי, ממש התחננתי
בפניו שיסלח לי (היה קל יותר משציפיתי...). וקבענו להיפגש.
קבענו בשעה תשע. הוא אמר שהוא יאסוף אותי ואני חיכיתי בקוצר
רוח. בתשע וחצי בערך קיבלתי טלפון ממנו, הסתבר שהוא שכח את
הסלולארי בבית והוא לא מצא את הבית, אז הוא התקשר מטלפון
ציבורי, הוא לא ידע אבל זה היה הטלפון שנמצא ממש מול החלון של
החדר שלי... הסתכלתי מהחלון , אבל העץ הסתיר לי אותו,ובכלל
התרגשתי כל כך שהחלטתי להזדרז לרדת... הוא עמד שם ואני
התקרבתי, צריך לציין שהטלפון נמצא בפינת רחוב חשוכה יחסית אבל
גם ממרחק של שש מטר בחושך כמעט מוחלט הצלחתי לראות שהתיאורים
שלו רחוקים מהמציאות!
אני לא חושבת שיש שילוב יותר גרוע ממה שיש לו לכל הקטע של
גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות, הבחור המסוקס מהחלומות התגלה
כ"שחיף" עם ראש גדול ועיניים קטנטנות , כל כך קטנות שלא הצלחתי
לראות את הכחול... הוא הקרין כל כך הרבה בטחון בטלפון, שלא
האמנתי שיתכן אפילו שהוא לא יהיה מושלם... כעסתי על עצמי
שהאמנתי לתיאורים שלו, אבל בכל מקרה, למרות שלרגע התחשק לי
לברוח, התאפסתי על עצמי וקראתי לו. הוא ניגש אליי ונראה מרוצה,
פתח לי את דלת המכונית כמו ג'נטלמן אמיתי ואני אמרתי לעצמי
שבכל מקרה צריך לתת לו צ'אנס...
כל הדרך ניסיתי לדובב אותו לדבר, הוא היה שקט, הסתבר שהוא לא
כל כך טוב בשיחות פנים מול פנים, אני ניסיתי לשכנע ללכת לאיזה
בית קפה, אבל הוא התעקש לסרט... כנראה כדי שלא יצטרך לדבר...
נסענו לתל אביב לראות איזה סרט. אני כבר לא זוכרת איזה סרט,
אני כן זוכרת שבקושי ראיתי אותו,כל הזמן בהיתי באוויר ושקעתי
במחשבות על איך מסיימים את הדייט הזה וכמה שיותר מהר! אני
כמובן לא צריכה להוסיף שהדייט היה זוועתי, לא היה שום קליק
מצידי, וחשבתי שגם מצידו לא, עד שהוא ניסה לנשק אותי, אני
התחמקתי באלגנטיות, פיהקתי בלי סוף עד שהוא קלט את הרמז ולקח
אותי הביתה.
אז זו אחת החוויות היותר זכורות לי  מהצבא, מאז למדתי שאי אפשר
לסמוך על קול, קול זה דבר מטעה. מעבר לזה למדתי גם שאסור לצאת
אף פעם עם קולגה, תארו לעצמכם איך זה לדבר איתו על בסיס יום
יומי אחרי דייט מזעזע כזה, הייתי חייבת לעשות משהו, אז פשוט
השתחררתי מהצבא...
השחרור מהצבא היה הדבר הכי טוב שקרה לי! התחלתי לעבוד בבנק ושם
הכרתי את אהבת חיי... אנחנו הולכים להתחתן בקרוב...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גראס?


לא תודה, כבר
אכלתי...


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/16 2:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה רוח

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה