הוא התקשר אלי בשעה מאוחרת למדי, אבל לא כעסתי.
חשבתי שהתחרט, שהוא רוצה שנהיה יחד שוב. קיוויתי שנפרד מהחברה
שלו.
אבל  הוא רק הזמין אותי ל"גהה", לבקר אותו.
-מה אתה עושה שם? שאלתי, קפואה.
- עושה חיים, צחק צחוק שצרם לי באוזן.
הגעתי כמובן.  הייתי חייבת לדעת מה קורה איתו. מה הוא צריך.
המקום היה מדכא, כצפוי מבית חולים כזה. אורות ניאון אכזריים,
ריהוט מכוער. יללות כאב נשמעות מכל מיני חללים. הוא היה חיוור
אמנם אבל הוא היה שם כמו נקודת אור. העיניים שלו שידרו אלי
גלים כמו פעם. או שרק דמיינתי.
מה קורה? שאלתי. ניסיתי להיראות שקולה, כאילו המצב הזה נורמאלי
ואני שולטת בו, אבל ידעתי שאני לא מצליחה לשטות בו יותר מאשר
בעצמי.
-את רואה, הכנסתי את עצמי לגן חיות.
התבוננתי בו. נזכרתי ברגע בו ראיתי אותו ראשונה בקבוצה, שוכב
על אחד הפופים, לא מתעניין במה שקורה סביבו. אדם בלי אנרגיות,
עכשיו הוא נראה לי דווקא מלא חיות.  
- למה? אתה לא אוהב להיות חופשי?
-מסוכן לי עכשיו להיות חופשי , אני צריך כלוב. שיסתובב מישהו
במדים וישגיח עלי בין הסורגים.
- ואיך אתה מסתדר פה?
- מוזר לי, זה לא "קן הקוקייה" אבל רואים דברים מפחידים.
- חשבתי שאתה  רגיל לסיטואציות מוזרות, לכל מיני טיפוסים . בסך
הכול עברת הרבה בחיים שלך.
- כן , רק שעכשיו גם אני מוגדר כטיפוס כזה. בעיני הרופאים אני
פסיכי כמו כולם פה. זה מה שמפחיד.
- אבל זה בולשיט. אתה יודע על מה אתה מדבר . אתה הגיוני.
לא תמיד. את לא זוכרת איך הייתי בהודו? רציתי להיטמע בתוך
הפקעת האנושית המוטרפת הזו -  המוני הקבצנים, הרוחניות בין
גללי הפרות, שאף אחד לא יתנשא מעלי כי יש לי תפקיד כמו כולם.
- אבל אורן,  על מה אתה מדבר. בהודו יש מעמדות ופערים בצורה
שאין במקומות אחרים. אם היית בן לקסטה נמוכה היו מתייחסים אליך
כתת אדם!
-צודקת, אבל שם אדם יודע את המקום שלו ושלם איתו. הוא לא מחפש
את העושר, לא מחפש את הקידום בעבודה. אין את מרוץ העכברים.
איפה שאתה נולד זה מה יש.
- מה? היית מעדיף להיוולד כקבצן הודי? השתגעת?
- נו בשביל מה אני פה? גיחך
- באמת אורן, בשביל מה?
- כי אני, בניגוד לקבצן הודי, לא מוצא את עצמי. אני לא מצליח
להתקדם וזה מכאיב לי, מטריף אותי. יש רגעים מעטים של פנטזיה
שאני מרגיש חזק. אני שוכח שהמכולת במצב קטסטרופאלי, אני מאמין
שאיריס אוהבת אותי והיא מקסימה וטוב לנו. אני מאמין שכל המשפחה
שלי מקשקשת  ואני יודע יותר טוב מכולם. אבל מתי שהוא זה נגמר.
ואז אני נופל.
- למה קראת לי? אתה רוצה שאעזור לך לקום?
רציתי ולא רציתי. האזכור של איריס הכאיב לי . העובדה שהמשיך
הלאה למרות שאמר לי שהוא לא מתקדם. אפילו כשביקרתי אותו בבית
חולים לחולי נפש הרגשתי שמצבי קשה ממצבו.  הקיום שלה נראה לי
מצמית. הוא עם מישהי אחרי. אני נשארתי לסבול.
- רציתי להסביר לך כמה דברים. להתפייס. אני יודע שאני מכאיב לך
ורציתי לרפא. לעזור.  
נחשול כעס גאה בי. איזו התנשאות. הוא ירפא אותי? המאושפז בגהה?

- אני בסדר, אמרתי בקול מרוחק. הוא הביט בי וניסה למדוד את מצב
הרוח שלי. שנינו ידענו שזה לא נכון.
- אם את אומרת אני לא אתווכח, אבל רציתי להגיד שאני מצטער על
מה שהיה.  
- שביטלת את החתונה?
- אפשר לומר . יותר נכון לומר שלא הייתי אמיתי עם עצמי ושיקרתי
גם לך. כאילו האמנתי פעם שבאמת אנחנו יכולים להתחתן ולהקים
משפחה.
- אבל למה לא? שאלתי וקולי חנוק מדמעות. הן הגיעו כל כך מהר
שלא הספקתי  לעצור אותן.
הוא התקרב והסתכל אל תוך עיני, הושיט יד ללטף את לחיי. רעדתי.
רציתי כל כך להישאר בתוך המגע הזה , בלי לחשוב על כלום.
"את יכולה נעמונת,זה אני שלא יכול. שכנעתי אותך ואותי שאני
מוצא בך כל מיני פגמים. שאת לא חמה, שאת לא מקבלת. לא מתחשבת.

אבל בתוכי ידעתי שזה לא נכון. ברור שאת לא מושלמת. אבל קיבלת
אותי מעבר למה שיכולתי לצפות. היית מוכנה לקשור את החיים שלך
איתי למרות הביקורת של המשפחה, למרות שידעת על הדיכאונות.
למרות שגם בארץ רבנו המון. אפילו ביום שבו הצעתי לך להתחתן.
עשיתי לך את החיים קשים. כל הזמן  פגעתי בך כדי שתרצי לעזוב.
בעטתי ושרטתי. את כעסת , נשארת חודש בלעדי במזרח אבל בסוף
חזרת. שכבת איתי בהתלהבות. הזמנת את החברים שלך למסיבת סילבסטר
כאילו הכול טוב.
אז נפרדתי ממך סופית. לא יכולתי להשאיר אותך באשליות האלה
שאולי בכל זאת נתחתן, אולי דברים ייפתרו.
כשנפגשנו אחרי זה הייתי במשחק. הייתי גבוה בנדנדה. משתולל בועט
בלי להתחשב באף אחד.  הדאגתי אותך אבל שמרת עלי. המשכתי להיות
חשוב לך. ראית אותי גם חוזר לעצמי. לאני העצוב שלי.
חשבת כבר שנוכל להתקרב שוב.
אז הייתי חייב לתת לך עוד מכה. שתעזבי. התחלתי לצאת עם איריס.
ידעתי שהמשפחה שלי תספר לך."
הרגשתי כל כך אפסית פתאום, כמו חיילת במשחק שלו. איך זה הוא
כל כך מחושב כשלי הוא נראה מתנדנד ולא יציב, אולי גם התיאור
המחושב הזה הוא חלק מהמניה, חשבתי.
- אז יצאת איתה רק כדי להרגיז אותי?
- לא, זה לא ככה. זה היה פשוט קל ונעים. היא לא מורכבת. לא
תוהה. חוץ מזה תחילת קשר זה יותר פשוט, אבל עכשיו אני במין
מלכוד כזה עוד פעם.
למה?
כי עוד פעם אני משאיר מישהי מאחור. אמנם היא בקושי מכירה אותי
ותוכל להתגבר עלי בקלות יחסית, בכל זאת זה לא פייר. זה עושה את
הפרידה קשה.
אבל אם פשוט ונעים לך למה להיפרד?
כי גם מעצמי אני הולך להיפרד בקרוב.
הוא לא מדבר על מה שאני חושבת , בבקשה.
אורן...
שוב המבט העמוק הזה לתוך העיניים. המפגש המייאש עם העצבות,
התחושה שכמה שאני רוצה אני לא יכולה להוציא אותו משם.
אתה לא יכול לעשות את זה. אני אומרת בהחלטיות שלא ברור מהיכן
הגיעה.
הוא מסתכל עלי , מחייך חיוך קל ולא אומר דבר.  
אתה לא יכול. אני שוב אומרת. לא יודעת את מי אני מנסה לשכנע.
אבל זה לא עובד.
המשפחה שלך, אני מפרטת, המכולת, החברים שלך. בכלל למה?
המכולת בחובות. אני לא יכול להחזיר אותם בחיים.
אני אעזור לך . כולם יעזרו לך.  
אני לא חושב שזה אפשרי כבר.
אפילו אם תאבד אותה- מה שלא צריך לקרות, יש חיים אחרי זה.
לא בשבילי נעמונת, לא בשבילי. הוא ממלמל בקול עייף.
זעם עולה בי. אני רוצה לפרוץ לשם להעיף את כל המדפים, להשתולל.
לצעוק לה שהיא הרסה אותו ועכשיו היא מאיימת להרוס אותו לקחת
אותו איתה אל האין. תמיד שנאתי אותה.

אבל למה? אני מנסה לשאול והקול שלי לא יוצא. ממילא הוא יודע מה
אני אומרת. הוא לא מגיב.
אני מנסה בכל זאת לגרום לו לדבר איתי.
אני לא מאמינה שאתה הולך לעשות את זה בגלל מכולת.
את צודקת. החיוך מלא התקווה שעולה על פני נמחק במהירות כשהוא
אומר - זה לא בגלל זה.
רק מי שנמצא שם מבין. את זוכרת את המצבים שהייתי בפסיכודרמה
שוכב ולא מגיב. אני לא יכול יותר. פשוט לא יכול.
-אתה לוקח את התרופה שלך?
-לא.
-למה? אני מנסה להישמע אדישה אבל אני עצבנית.
-כי זה לא עוזר.
-לא נתת לזה הזדמנות.
אם כבר אני רק מרגיש מזה יותר גרוע. זה  מבאס אותי.
-כי זה מאזן את מצבי הרוח שלך . העליות והירידות. המאניה. אם
לא יהיו לך עליות דרסטיות תהיה במצבי ביניים פחות דרמטיים. אני
מוצאת את עצמי מסבירה מה שקראתי על הפרעה דו קוטבית.
-ואז אני אחיה כמו זומבי? הוא שואל בכעס.
- לא, תחיה על סקאלה יותר מאוזנת.
- נעמה , את לא יודעת איך זה להיות שם בפנים. תראי את החיים
שלי. אני בן 35 ולא מסוגל לחיות עם אישה שאני אוהב. אני לא
חושב שזה ישתנה גם עם אחת אחרת. המכולת שהשקעתי בה יום ולילה
בחובות מטורפים. אין לי בית שלי. אפילו אבא שאפשר לדבר איתו
אין לי.
מוזר -אני חושבת - למרות שאבא שלי כבר לא בין החיים אני יכולה
לדבר איתו יותר מאורן עם אבא שלו.
- אני לא אומרת שזה קל, אבל אתה יכול להתמודד.
- הלוואי שיכולתי.  מבט של כלב אבוד.
- תלך לטיפול, תחזור לקחת את התרופות, אני מנסה להציע פתרונות
בקול מלא תקווה. חוששת שהוא כבר עזב את התחנה.

- ניסיתי , את יודעת.זה לא עוזר. בבקשה  אל תכעסי  ואל תייסרי
את עצמך. את לא  אשמה וזה לא קשור אלייך.  את נתת לי יותר ממה
שהגיע לי.
- אורן אל תדבר ככה.
- איך?
- כאילו זה כבר נגמר ועשוי, כאילו אני לא הולכת לראות אותך
יותר.
הוא מחייך ואני נקרעת. לא יודעת  מה לעשות איך לשמור אותו .
איך להשאיר את הגוף והנשמה חמים ובועטים.  
"שעת הביקור הסתיימה" מודיע קול יבש ברמקול. "אנו מבקשים מכל
המבקרים לעזוב את המקום."
-ביי נעמה,  הוא אומר. כאילו אנחנו נפרדים ליום יומיים. אני
מנסה להתקרב ולחבק אותו. הוא לא דוחה אותי אך גם לא ממש
בעניין.
אני משרכת רגלי אל היציאה אבל לא מסוגלת לעזוב סתם ככה. אני
הולכת לקבלה ומסבירה להם שהוא מתכוון להתאבד. הם מבטיחים לקחת
את זה לתשומת לבם ולהשגיח עליו בשבע עיניים. אבל הם אומרים גם
שאם הוא אשפז את עצמו מרצון הוא כנראה עוד רוצה לשמור על עצמו.

אבל הוא ממש נפרד ממני עכשיו. פרט את כל הסיבות. אמר למה אין
לו ברירה.
נעשה כמיטב יכולתנו . חוזרת האחות. הבטתי אחרי על המקום הזה,
כמנסה להשביע את החלל שימשיך להכיל אותו, שלא ייתן לו להרוג את
עצמו. בתוך תוכי שאלתי מה הם יכולים שאני לא יכולתי לעשות.

חודש אחר כך קיבלתי את השיחה. בהתחלה אמרתי לעצמי כן, זה היה
צפוי. אחרי זה רעדתי. הוא לא בעולם שלנו יותר. הוא עזב אותנו.
נשארתי עם כל הכאב וכל הרצון למנוע ולעזור שלא יועיל כבר כי זה
היה תלוי בו. התרופה הייתה יכולה לעזור אבל בשביל זה היה צריך
לקחת  אותה. הוא לא רצה.  זה התגבר עליו.

החלטתי שעלי זה לא יתגבר.
כמה חודשים אחר כך כשהופיעה המחלה שלי . הרגשתי שייסורי הכליות
על מה שלא יכולתי למנוע עשו את זה. חוררו אותן.
עכשיו אני לאט לאט מחזירה להן ולי את האהבה שמגיעה להן. עכשיו
אני מבריאה. גם אם בבדיקות לא רואים את זה, זה תהליך קשה
ואיטי. אבל הוא קורה. אני פחות ופחות כועסת . יותר ויותר
מלטפת. מציירת נעמה בשמלה כתומה של כוח. נותנת לה שמחה.
רגיעה.  יום אחד יראו את זה גם בבדיקות אבל הכי חשוב זה שאני
יודעת. אני מבריאה.