"הבאתי לך מתנה קטנה." היא נכנסה לחדרי, מחזיקה בידה חבילה.
"מתנה? לכבוד מה?" התפלאתי.
"היום ט"ו באב, שכחת? חג האוהבים."
"אה, כן..."
לא נעים, חשבתי לעצמי. היא זכרה ואני ממש לא.
"הנה, קח..." הושיטה לעברי את החבילה.
"מה זה?"
"תפתח ותראה בעצמך."
פתחתי. היה זה מיכל זכוכית בצורת מנורה או אגס. מעין אקווריום
קטן שבתוכו שחה דג סגול/ אדום, עם סנפירים גדולים ומרשימים.
זיהיתי מיד את הסוג הזה...
דג קרב סיאמי.
הקרקעית הייתה עשויה מאבנים כחולות, מעין שיח פלסטיק קטן תקוע
במרכז.
הדג שחה לו במרחבו הצר והביט בי דרך הזכוכית העבה. מבטו היה
מסתורי משהו.
"מה אתה אומר?" שאלה.
"יפה..." מלמלתי, " תודה."
התחבקנו.
כעבור כמה שניות שאלתי: "לא צפוף לו שם מדי? זה נראה לי קצת
קטן."
"זה בסדר", אמרה, "בחנות הסבירו לי שדגים מסוגו חיים במרחבים
קטנים מאוד. אתה רק צריך לשים לו פעם בשבוע גרגר אחד מהשקית
הזאת ולהחליף לו מים פעם בכמה חודשים וזהו."
"גרגר אחד בשבוע? וזה מספיק?"
"בטח."
"טוב."
"איפה אתה רוצה לשים אותו?"
"אה... לא יודע... אולי ליד המחשב? כאן בפינה? מה את אומרת?"
"כן. זה נראה לי מקום טוב." הנחתי אותו על שולחן המחשב, צמוד
לקיר.
"חשבתי על הסיפור שלך כשקניתי אותו..."
התחבקנו.
כעבור שבועיים נפרדנו.
היא התעקשה לקחת בחזרה את הפטיפון שנתנה לי במתנה [לצערי, כי
כשנתנה לי אותו חשבתי שסוף סוף אוכל לשמוע את התקליטים הישנים
שלי שמונחים כבר זמן רב ללא הופכין...] והחזירה לי את
הביוגרפיה של רומן פולנסקי.
את האקווריום עם הדג השאירה.
במשך כמה ימים חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי בכל זאת להעביר אותו
לאקווריום גדול יותר.
למרות מה שאמרו בחנות, שהוא חי במרחבים קטנים, הרגשתי לא
בנוח.
האקווריום האגסי הזה נראה לי קטן מדי וצפוף מדי.
בימים הקרובים אעבור בחנויות! אקנה לו אקווריום גדול יותר!
חשבתי לעצמי.
והדג שחה לו הלוך ושוב. מדי פעם שמתי לו גרגר. והוא אכל.
את הגרגר שמתי פעם בארבעה ימים ולא פעם בשבוע כפי שהורתה לי.
אולי בגלל שרציתי לפנק אותו כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמת לו
בשהייתו בסביבה כה דחוסה וחסרת מרחבים. "אבל זה זמני..."
הרגעתי אותו ואת עצמי.
אולי כדאי לשים לו דג נוסף באקווריום החדש שאקנה לו? שלא
ישתעמם?
אבל ידוע שדגים מסוגו תוקפניים מאוד. עדיף שבכל זאת יישאר
לבד.
כעבור חודש העברתי אותו למרפסת. כל אותו זמן לא שמעתי ממנה.
הנחתי אותו על המזגן המכוסה בכיסוי מיטה ישן שקניתי בהודו,
בטיול ההוא, לפני שבע שנים.
שחור כזה. עם ציורים של ירחים לבנים ופילים כחולים. הנחתי אותו
בקרבת העציצים שעומדים שם מזה כמה חודשים. מעין פינה של חי
צומח ודומם.
המזגן דומם, העציצים צומחים והדג  - חי... חשבתי לעצמי.
תוך יום-יומיים אתה עובר דירה! אמרתי לדג.
הוא המשיך לבהות בי מבעד לזכוכית.
כעבור שלושה ימים התקשרה.
"אני רוצה לדבר אתך", אמרה.
הופתעתי מאוד מהטלפון הזה. אפילו קצת נלחצתי.
"אני כרגע עסוק. אפשר לדחות את זה למחר?"
למחרת נפגשנו. ישבנו בבית קפה. שתיתי סיידר חם עם קינמון. היא
שתתה קפה.
שתקנו שתיקה מביכה במשך כמה דקות. חיכיתי בדריכות למתקפה
והייתי מוכן לקראתה.
לבסוף דיברה: "רציתי רק להגיד לך תודה."
"תודה?"
"כן... על כל מה שקיבלתי ממך כשהיינו ביחד. ושהיה לי כיף את.
ורק שתדע, שאתה אחלה גבר."
לא ציפיתי לזה. "תודה", מלמלתי במבוכה.
"מה שלום הדג?"
"הדג? הוא בסדר... וזה נכון, הוא באמת צריך מרחב קטן."
"אתה רואה? אמרתי לך."
"כן."
נפרדנו בחיבוק. היה לי נעים להתחבק אתה.
כל הלילה ירדו גשמים עזים. והיה קר. ממש קפוא.
בבוקר ניגשתי למרפסת. התבוננתי באקווריום. הוא שכב על
הקרקעית.
לעתים קרובות נהג להשתרע ללא תזוזה על האבנים הכחולות, ליד שיח
הפלסטיק.
הפעם שכב בזווית קצת משונה. הבטתי בו מקרוב. משהו לא היה
כשורה.
נקשתי קלות בדופן הזכוכית, ממש מול פרצופו. הוא לא זז. המבט
שלי סטה הצדה.
העציצים עדיין עמדו על המזגן, שכבר מזמן שבק חיים.
המטפס כיסה כמעט את כל הקיר.
והדג - דומם.