אני עומד על שפת המצוק. הרוח טופחת על פניי. מרחוק, השמש
שוקעת.
חיי חולפים במהירות לנגד עיניי. סתמיים. כל כך סתמיים. מה עוד
אפשר לעשות שלא עשיתי? מה עוד ניתן לנסות שלא ניסיתי?
שם למטה, הנחל יבש... סלעים... נדמה לי שאיזה בעל חיים משוטט
שם. תן... אולי זאב...
האם משהו יבכה אחר כך? אני מניח שכן. אבל לא הרבה. אחר כך כולם
יחזרו לעניינים שלהם...
וזה בסדר... אני לא מאשים אותם. ואני לא עושה את זה בשבילם.
אני עושה את זה בשביל עצמי. סוף סוף משהו אמיתי ושלם שאני עושה
בשביל עצמי. אני מבחין בהרהור קלוש של חרטה ומחליט לפעול מיד.
אני לוקח אוויר, כמו לפני צלילה, ומזנק למטה.
אני צולל במהירות לתהום ומיד מתעוררת בי מחשבה אינסטינקטיבית,
פרימיטיבית:
אוי ואבוי! מה עשיתי?!
הקרקע מתקרבת אליי במהירות הבזק. עוד רגע ואתנפץ, הגולגולת
תתרסק... הכול ייגמר...
אבל שבריר שנייה לפני ההתרסקות אני חש במשב רוח עז שסוחף אותי
בעוצמה למעלה, חזרה אל שפת המצוק שממנו קפצתי.
מה??? איך??? איך??? אני מתנשף. לא מצליח למצוא שום הסבר
הגיוני... איך לעזאזל? אני הייתי כבר אמור להיות... איך???
ברגע הראשון  מופיעה אנחת רווחה. אני חי. אני בריא ושלם. אך
מיד לאחר מכן - תסכול.
חי? איזה מין חיים אלה לחיות אותם? שכחתי למה באתי לכאן? מה,
יש לי כוח להמשיך ולהתמודד עם כל ה...
לא! לא ולא!
אני נעמד שוב על רגליי. מביט למטה. החיה המשוטטת נעלמה.
אין לי מושג מה קרה פה. וזה גם לא ממש מעניין אותי. אין לי
עניין לחפש לזה הסברים. את ההסברים אני משאיר לאלה שבחרו
להמשיך. אני בחרתי שלא. וזה מה שחשוב.
בלי לבזבז זמן אני נמתח ובבת אחת מזנק שוב לתהום.
ותוך שבריר שנייה, אני שוב מוצא את עצמי עומד על שפת המצוק.
"מה קורה פה?!" אני צועק, "מה הולך פה?!"
ההד חוזר אליי מכל עבר.
"מי זה?!"
השמש כבר שקעה כמעט לגמרי וחשיכה הולכת ומשתררת. וזה הולם בכל
הווייתי.
אהה... אני חושב לעצמי... זה בטח...
ואני צורח:
"מה אתה מתערב?! אה? מי ביקש ממך להתערב?! אתה לא מבין שכבר
החלטתי? מה אתה רוצה להכריח אותי? אה? בכוח? זה לא עניינך! אתה
שומע? לא עניינך! הפעם אני הולך לקפוץ ושלא תעז לעשות משהו!
ברור?"
חדור תחושת מרד ומוטיבציה אני מתכוון לזנק שוב, אבל הפעם, עוד
בטרם אני מתקרב למצוק, אני נהדף בעוצמה לאחור, ונזרק אל
הקרקע.
אני מתיישב על ישבני, מתוסכל וזועם.
"אין בעיה. הבנתי אותך. אין בעיה. לא מספיק שלא נתת לי לחיות,
עכשיו אתה גם לא נותן לי למות... אין שום בעיה. אל תדאג. אני
כבר אמצא דרך אחרת. מה אתה חושב לך? יש המון דרכים! המון! אפשר
לבלוע כדורים. אפשר לשאוף גז. לחתוך ורידים... לתלות את
עצמי... אני כבר אסתדר..."
מרחוק אני שומע יללות מתמשכות. הן באות מכמה כיוונים... עוד
כמה נשימות ואני נרגע מעט.
"מה? מה? יש לך איזו בשורה בשבילי? משהו חדש? אה? נו, תפתיע
אותי! תפתיע! משהו בכל זאת למרות הכול הולך להשתנות? זה מה
שאתה מנסה להגיד לי? אתה רוצה שאחכה קצת... נכון? זה מה שאתה
רוצה? טוב... מה יש לי להפסיד... נחכה קצת... עוד יום-יומיים
כבר לא ישנו הרבה... אני נותן לך אורכה של יומיים! אתה שומע?
יומיים! ולא דקה אחת יותר!"
אני נעמד על רגליי, פונה לאחור, מתחיל לצעוד ולהתרחק משפת
המצוק, ואז בבת אחת אני ניתק ממקומי ומזנק שוב אל המצוק וקופץ
לתהום.
ואני מוצא את עצמי קפוא באוויר בין שמיים וארץ.

"בסדר... בסדר... הבנתי את הפרינציפ... רק בדקתי אותך... אתה
יכול להחזיר אותי עכשיו... נו, תחזיר אותי כבר... אני לא קופץ.
ניצחת! ניצחת! בסדר? תחזיר אותי."
הכוח המסתורי משחרר אותי מקיפאוני ומטיל אותי בחזרה אל שפת
המצוק, אבל לא מטיל מספיק חזק ואני כמעט מחליק למטה. ברגע
האחרון אני נאחז בשולי המצוק, רגליי מטלטלות באוויר.
"תיזהר! מה אתה עושה?!" אני צורח ובקושי בקושי מרים את עצמי
למעלה, "השתגעת?! כמעט נפלתי...פסיכי אחד!"