אבל מעורפל... מוזר...

סתם הסתובבתי בגינה, די שקט בחוץ, חשבתי.

מאז ומעולם אהבתי לשבת בגינה ולהקשיב לציפורים, סתם ככה.

רציתי שגם היא תהיה כמוני, זאת אומרת שתדע להעריך את הדברים
הקטנים שבחיים.

פעם לא ראיתי מה שיש לי, על אף שהיה לי הכול; אף פעם לא הייתי
מרוצה, הייתה לי גישה גרועה לחיים.

אני כועסת על עצמי עד היום בגלל זה.

מזל שמצאתי את הגישה הנכונה והטובה ביותר, מזל שבחרתי בשביל
הנכון.

גם היום אני לא בטוחה שיש לי הכול, אבל כנראה מטבעם של בני
האדם תמיד להרגיש שחסר משהו.

אולי דווקא טוב שעשיתי כמה טעויות, שהתבלבלתי, שנפלתי, ובכיתי.
העיקר שקמתי, ועכשיו הכול טוב.

ועל הטעויות האלו אולי עוד אחזור, אבל בסוף אני אלמד.

אי אפשר שלא לאהוב את החיים

כשהיא ככה מחייכת אליי,

וכשהוא ככה נוגע בידי,

וכששמש שוקעת ומורחת את השמיים בצבע אדמדם.

ואם גם את זה אין, מוצאים בסוף את הדבר שיגרום לאושר.

רק תנסו להסתכל מזווית אחרת.