ועמדנו באמצע רחוב 42
ראינו את האורות הנוצצים
בינינו לבינם, גם אנחנו ידענו, שאין דבר
ובכל זאת, את צחקת כמו ילדה קטנה
ואני חיכיתי, שייפלו השמיים
לא ידענו לעשות דבר אחר, במקום הזה
בפינת הרחוב, מכר לנו זקן לבן את ישו
קנינו אותו בזול, היינו קונים הכל
כדי לחזור אל השפיות
אמרת לי, תביט, יש כאן בניינים שנוגעים באלוהים
אז היה זה תורי, לצחוק כמו ילד קטן
זו ניו יורק, בייבי
בניינים כאן נופלים
אנשים מסתבכים
רחובות שוקעים באדמה
רק אנחנו זרים
באמצע רחוב 42, מפחדים להיעלם
היינו רחוקים מהכל, ואת נגעת בי
כמו אז, שהוא עזב ובאת אלי
לא יכולתי להרגיש
וידעתי, אנחנו משתנים לפי חלונות הראווה
את מספרת לי סיפור
לא ביקשתי את סופו
זו ניו יורק, אהובי
כאן אפשר למות, גם בלי ליפול
הורגים ונהרגים, צדים וניצודים
ואני לא ידעתי שזה תורנו ליפול
הכל עולה בלהבות, בדמיוננו אין מפלט
לא יכולנו לעיר הזאת
לא ביקשנו שתוכל לנו
ואת אומרת, שזו בדיחה לא ברורה
לא נספר אותה שוב
אולי הסצנה הבאה תהיה שונה
אולי אז היא תעזוב, ואני אבוא אלייך
אני לא יכול לשנות אותנו
באמצע רחוב 42, נהיה זרים
ונמשיך לחכות
כדי לגלות, האם לתמונה הזאת תהיה סוף טוב?
את צוחקת כמו ילדה קטנה
ואני מגלה, השמיים לא נופלים בשביל כל אחד
במיוחד לא בניו יורק