שדה תעופה ריק מאדם
קרוב לשש בערב
נשען על עמוד, מול דלת יציאת הנוסעים
קבענו שתגיעי, בטיסת מעבר
אחרי שתשליכי חיים שלמים מן המרפסת שלך
ותצאי בסערה מדלת הכניסה
אחרייך תשאירי, אהבה מתכלה
ואני אבוא לאסוף אותך
אחרי שאשליך מחיי, עבודה לא מספקת וטנדר ישן
הכרוז מכריז על טיסות יוצאות ונכנסות
ואני נזכר איך פעם היית הורגת אותי במבט
ומוודא הריגה במילה אחת
הכרטיס בכיס, ואני יודע
שאין סימנים לקרב מיותר
יוצא מן השער, אל אזור העישון
וחוזר במהירות, לא להפסיד שום רגע
אולי תיכנסי וכולך חיוכים
אולי תצטרכי יד שתאסוף את השברים
הדקות טפטפו כמו באינפוזיה
חשבתי תאונה, חשבתי איחור סמלי
יש נקודה מסוימת בחיים
שהתחלתם מחדש, מתחילה מנקודת מינוס
אני יודע, שצריך להגיע אליהם בזמן
ואנחנו לא רצינו, שיהיה רשום לנו
כמה הפסדנו וכמה בזבזנו לחינם
הדקות טפטפו, הגוף רעד
טיסות יצאו ונכנסו, בלי לומר דבר
הגוף התחיל לרעוד, המחשבות הפכו לסיפורים בהמשכים
פתאום הטלפון מצלצל, אני מרים בלי לשים לב
דיברת בלחש, כמעט בלי להרגיש,
מכונה של רגשות שמתקלקלת לסופה
תטוס אתה, אמרת, תתחיל מהתחלה
תתחיל חיים חדשים, ותשכח ממני
יש לי מה להפסיד, גם אם אין לי דבר,
את אמרת
אני לא יכולה לנסוע איתך
טיסת מעבר, זה כל מה שזה היה
מביט בשדה התעופה המתרוקן
יש נקודה, שממנה התחלה של חיים חדשים
היא תמיד, בנקודת מינוס