''אם אני אפיל את התיק...

                      ... ברח"

לקחתי נשימה עמוקה.

סוף סוף, לצאת לאוויר הצח... כבר שכחתי איך ההרגשה בחוץ, שכחתי
איך הכול נראה שלא דרך חלון הביתן שבו גרנו.

שלג!!! התגעגעתי למגע שלו... וקר.. אולי זה בגלל שלא השתמשתי
בבגדים האלו כבר הרבה זמן... גדלתי?

אימא החזיקה לי את היד טוב טוב, כאילו ידעה מראש שזה עומד
לקרות.

וזה קרה... הם באו, מרחוק הם נראו גדולים ומפחידים. אימא
נעמדה דום.

ואז הגיע הסימן, התיק נפל, ואני בלי להסתכל לאחור ברחתי, רצתי
הכי מהר שיכולתי, בלי לדעת לאן.

פתאום נתקלתי בה. לראשונה היא הייתה נראית מלוכלכת, קטנה
ומפחידה. היה לה מעיל שגדול עליה בהמון מידות, הנעליים היו
קרועות, השער היה מבולגן. למען האמת לא הייתי במצב רחוק
ממנה...

עזרתי לה לקום, ואז באה הרגשה מוזרה. לרגע שכחתי מהבריחה,
שכחתי מזה שאין לי לאן ללכת, הייתי שקוע בה.