וניו יורק היא לא הסרט שראינו
כל ערב
כשהיינו חוזרים לדירה הקטנה ברחוב השלום
אין עשן מיתמר ברחובות
אין נגן שחור שמנגנן את צעדינו
וגם בניו יורק, לא חשבנו שתל אביב כל כך רחוקה
ואת היית אומרת, שאנחנו כל כך רחוקים
לא רציתי להכאיב לך
אבל אלו בסך הכל, ימים נעלמים
כשנחזור, המציאות תחזור לסורה
תל אביב תישאר שלמה
וניו יורק תתברר לנו, כעיר לא חזקה
כמו שרצינו להאמין
פחד קיומי, עד שנכנסים מתחת לשמיכה
חצי ערומים, חצי זרים
ואת מחייכת, חיוך של כאב
כשאני מספר לך
שאלו בסך הכל, ימים נעלמים
אל תחשבי על כבישים מהירים, ובנייני ענק
הם ייעלמו מאיתנו, כשנחזור חזרה
פעם, גם את חשבת, שאת חזקה
ועכשיו את קופאת מולי,
ברחוב השלום, תל אביב
ואני מביט החוצה
לא יודע, איך לענות לך על זה
זוכר אותנו רצים, ברחובות העיר ההיא
לתפוס רכבת, להגיע בזמן
וחיפשנו פנים לזהות
בתוך זרות שכתובה, בפנקסים
וניו יורק לא נראתה לנו אז, כמו היום
השלנו מעצמנו, את פיסות העיר הקטנה
וחושבים שזה סרט, שראינו, אחרי שנהיה מאוחר
נרדמנו בסוף
לא ידענו אם זה נכון, מה הייתה סצינת הסיום
ניו יורק מביטה עלינו מאז
שואלת אם אנו חזקים מספיק, לחזור אליה שלמים
ואנחנו מביטים בה,
נראית דמיונית כל כך, מרחוב השלום
בעיר הקטנה