כבר שנה וחצי שאת מתה לי, שנה וחצי ושום דבר לא השתנה. חוץ
מהעובדה שעכשיו כבר כולם השתחררו מהצבא. המון אנשים הולכים,
אבל לא מאצלנו. אחד מעכו, אחד מדימונה, אחת מאשקלון, אפילו אחד
מבית-הספר השני. מפה כולם נשארו, בינתיים.

כבר שנה וחצי שאת מתה לי ושום דבר לא השתנה. אפילו רונן ואורית
עדיין ביחד, וכולם בטוחים שהם יתחתנו, כי חמש שנים זה המון,
במיוחד בגיל הזה. אימא של ליאור עדיין חולה ואימא שלך ממשיכה
לעזור לכולם חוץ מלעצמה. ואני לא עושה הרבה, בחדר שלי הכול
כמעט אותו הדבר, כאילו אני הלכתי ולא את. כי בחדר שלך אימא שלך
כל הזמן משנה, שלא יהיה עצוב. בחדר שלי עדיין התמונה שלך
הגדולה על הקיר, עם העיניים הגדולות והחיוך. התמונה שצילמתי
אותך כשנסענו ביחד לאילת. זוכרת? היינו באילת עם כל החבורה
והיה נהדר, הרגשנו גדולים ואת היית מקסימה, כמו תמיד. בדיוק
סיימתי קורס לצילום ולא הפסקתי לצלם, אותך ואת כולם. אבל מסביב
לתמונה שלך, על הקיר, אין עכשיו כלום, איכשהו לא הסתדרו לי
"ספרות זולה" ו"מועדון קרב" עם התמונה שלך, שפעם הייתה שמחה
ועכשיו היא כבר לא כל-כך.

וכבר שנה וחצי שאני סתם וכבר שנה שכולם מנדנדים. כבר שנה שכולם
שואלים אותי מה יהיה ואומרים לי שצריך להמשיך. שהמון אנשים
מתים ולהמון אנשים מתים אנשים אחרים אבל חייבים להתגבר, כי
אחרת מה? וזה נכון, להמון אנשים מתים אנשים אחרים, אבל אני לא
המון אנשים ואת לא אנשים אחרים. וכולם אומרים שאני צריך לצאת
מזה, ואולי ללכת לטיפול ואפילו לנסות למצוא אהבה חדשה, שגם להם
קשה אבל פשוט אין ברירה. אבל איך אפשר כשאת לא יוצאת לי מהראש?
איך אפשר לאהוב שוב כשבפנים הכול מת וכל האהבה שלי הלכה אתך?

כבר שנה וחצי שאת מתה לי ושום דבר לא השתנה. אני עדיין בחדר
שלי עם התמונה שלך. פה ושם הולכים אנשים, אבל לא מאצלנו,
מאצלנו את היחידה שהלכה.
ואימא שלך ממשיכה לעזור לכולם חוץ מלעצמה.