על השפתיים מרוח חיוך גדול, אבל הידיים רועדות.
מקווה שאף אחד לא רואה.
אמצע הלילה. שלושה נודדים, שלוש כוסות שוקו.
"תספרי עד עשר"
לא, אל תבוא. בבקשה תבוא. לא, עדיף שלא.
הוא בא.
ככה יושב ולא אומר הרבה, משחק בשער שלו. החולצה שלו מכסה חצי
כף יד.
חם עכשיו, אבל עוד מעט בחוץ, על המדרכה, יהיה קר מאוד. רוח
קרה, הליכה קרה, פרידת שלום קרה.
והנה, בסך הכול לא הרבה השתנה מאז, נכון? ואולי הכול...
טוב, אתה מוזמן ללכת עכשיו. אני לא רוצה שתלך, אבל אני סתם
מושכת באוויר.
אני אדם פיוטי מדי. הכול חייב להיות קיצוני. אם זה לא קיצוני,
אם זה לא הורג אותי, אז אני מעדיפה לחיות בלי זה.
מי שאוהב אותי באמת, אוהב אותי ככה.

הידיים שלי כבר לא רועדות, החיוכים שחוקים.
מקווה שאף אחד לא רואה.
שעת בוקר. רק אני, המחשב והמערכת.
סופרת עד עשר.
שום דבר לא קורה.
אף אחד לא מתכוון לבוא בזמן הקרוב.
ככה יושבת ולא אומרת דבר, משחקת בשער שלי. שרה עם הדיסק.
חם עכשיו, אבל עוד מעט בחוץ, בין האנשים, יהיה קר מאוד. רוח
חמה, הליכה מהירה, פרידת שלום פנימית.
והנה, בסך הכול לא הרבה השתנה מאז, נכון? ואולי הכול...
טוב, כבר הלכת מזמן. לא רציתי שתלך, אבל סתם מצאתי את עצמי
מושכת באוויר.
כן, אני אדם פיוטי, קיצוני. לפעמים אני מעדיפה לחיות בלי זה.
אבל מי שאוהב אותי באמת, אוהב אותי ככה.