"אני סמרטוט", אמרת לי, ואחר הוספת התבטאות פילוסופית.
אני לא יודעת מה קרה לחיוך שלך.
את רק מותחת את הפה וחושפת שיניים, לשווא אני מחכה לרגש שיסתנן
מביניהן.
אנחנו חיים בשביל השטיפה הבאה.
בבוא ידיים להכניסנו לתוך מיכלים, לסחוט אותנו עד הטיפה
האחרונה.
אנחנו מנקים למענם, אבל הסירחון נשאר עלינו.
וכמה זמן ייקח עד שיימצא לנו תחליף?
"תני לי 'להסמרטט' אתך", אמרתי, "נשב יחד ואקנה לך בירה, אולי
גלידה... נלך לפאב, אולי נסתובב בעיר, נשב על גגות, על מזגנים,
כל מה שתרצי..."
אני לא אשפוט אותך, גם אני יודעת איך מרגישה הרצפה, גם עליי
נוגבו רגליים.
אבל אין לנו ברירה, אף אחד לא שואל לדעתנו.
בין כאב לכאב, אנחנו מתמסרים לרגעים רעננים ומתוקים
של פתיחות ברזים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.