New Stage - Go To Main Page


בערך שבוע אחרי שהוא הלך גם הריח שלו עזב.
אני זוכר ששכבתי במיטה ודחפתי את הכרית אל האף,
ופתחתי את הארון והרחתי כל בגד על כל קולב. זה היה באותו רגע
שפתאום הבנתי שהוא באמת עזב.

חזרתי הביתה, כלומר למיטה, כבר שבועיים.
התפריט: דרמבוי, סיגריות וקצת מים.
אסור בתכלית האיסור: לעצום עיניים.
אסור לדמיין אותו, לדבר איתו, לנסות להרגיש את הצוואר שלו.

לשים את האצבע על השקע שבין עצמות הבריח,
לגעת עם הלשון, לנסות להריח...
אסור! וצריך לסתום את המוח! להפסיק להגיד שהייתי אידיוט.
לנסות להעביר נושא בראש, להדליק עוד סיגריה כדי לא לבכות.

לא לחשוב על השפתיים, שזה הכי איום.
להוריד עוד כוס דרמבוי ולסתום. להשתכר, כדי לא להרגיש, לא
לחלום.

הטעם החם שיש לו על השפתיים, עכשיו אצלי בפה.
אפילו מאתיים שוטים של ייגר, קרנבריז, פיג' וליקר קפה
וכדי לשכוח רק את החיוך, הפה הרטוב.  אני צריך בערך בקבוק או
שניים של משהו טוב.
למרות שכל האלכוהול בעולם לא יגרום לי להפסיק לאהוב.

(ובגלל שכרגיל, נשארתי לבד, רק לרגע הייתי רוצה לשכוח אותו,
סתם משאלה טיפשית כדי לדעת אם הדמעות יבואו או לא.)



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/9/07 7:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קולין מורגאנה-ראנד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה