בערך שבוע אחרי שהוא הלך גם הריח שלו עזב.
אני זוכר ששכבתי במיטה ודחפתי את הכרית אל האף,
ופתחתי את הארון והרחתי כל בגד על כל קולב. זה היה באותו רגע
שפתאום הבנתי שהוא באמת עזב.

חזרתי הביתה, כלומר למיטה, כבר שבועיים.
התפריט: דרמבוי, סיגריות וקצת מים.
אסור בתכלית האיסור: לעצום עיניים.
אסור לדמיין אותו, לדבר איתו, לנסות להרגיש את הצוואר שלו.

לשים את האצבע על השקע שבין עצמות הבריח,
לגעת עם הלשון, לנסות להריח...
אסור! וצריך לסתום את המוח! להפסיק להגיד שהייתי אידיוט.
לנסות להעביר נושא בראש, להדליק עוד סיגריה כדי לא לבכות.

לא לחשוב על השפתיים, שזה הכי איום.
להוריד עוד כוס דרמבוי ולסתום. להשתכר, כדי לא להרגיש, לא
לחלום.

הטעם החם שיש לו על השפתיים, עכשיו אצלי בפה.
אפילו מאתיים שוטים של ייגר, קרנבריז, פיג' וליקר קפה
וכדי לשכוח רק את החיוך, הפה הרטוב.  אני צריך בערך בקבוק או
שניים של משהו טוב.
למרות שכל האלכוהול בעולם לא יגרום לי להפסיק לאהוב.

(ובגלל שכרגיל, נשארתי לבד, רק לרגע הייתי רוצה לשכוח אותו,
סתם משאלה טיפשית כדי לדעת אם הדמעות יבואו או לא.)