"א-חות, א-חוווות". כבר מהכניסה זיהיתי את קול הצעקה שלך "אף
אחד לא מקשיב לי, מתעללים בי פה, חיות, אח-ות". נכנסתי אליך,
מניחה כף יד צעירה ורועדת על זרועך שהייתה פעם עבה וחזקה
ואמרתי "תירגע, אבא, תירגע, עכשיו אני כאן, אל תתרגש כל-כך, זה
לא טוב בשבילך, הנה, הבאתי לך את הקשיו שלך". הרמתי לך את
המיטה, שמתי כרית מאחורי הגב שלך , עוזרת לך לדחוף את עצמך
למעלה עם חצי הגוף הימני שעוד עבד, והנחתי בתוך כף ידך את
השקית החומה, מביטה איך אתה דוחס ומוצץ את הקשיו כאילו הייתי
יונק משד חם "קשיו, הבאת לי קשיו, ילדה טובה את".
החלטתי להתחיל לפני שהקשיו ייגמר.
"אבא", נשמתי עמוק, ואמרתי את הכל בלי נשימה
"אבא אני לא יודעת איך להגיד לך, אתה יודע שאני לא רואה כלום
בלי המשקפיים שלי למרחוק, אבל אני לא הולכת איתם, וזה בגלל
שאני מתביישת ללכת איתם, אבל בלעדיהם אני לא רואה כלום, אבא,
לפעמים אנשים מנופפים לי שלום מרחוק ואני אפילו לא מזהה אותם,
אז אני סתם עושה את עצמי כאילו אני מזהה, מרימה את היד כדי שלא
יחשבו שאני סתם מתנשאת, כי אני כל כך לא, אבל זה לא תמיד עוזר
וחוץ מזה, לפעמים אני לא מצליחה לראות איזה מספר האוטובוס
שמתקרב וכבר יצא שפיספסתי ואיחרתי, ובכיתה, בכיתה אני כבר לא
רואה שום דבר מהלוח, בקיצור, מה שאני מנסה להגיד פה, זה
שרציתי לבקש ממך, יש עכשיו דבר חדש כזה, עדשות-מגע, ששמים
בעיניים במקום משקפיים ורואים הכל מצוין, ולא צריך משקפיים
ואפילו אף אחד לא יכול לדעת שיש בי פגם, אני יודעת שתמיד אתה
אומר שאין לך כסף, ושאני אלך לאימא וכל זה, אבל רציתי בכל זאת
חשבתי שאולי עכשיו, לבקש ממך"...
"אני לא מבין כלום" אבא עצר אותי בחוסר סבלנות, "מה את רוצה?
פשוט תגידי לי מה את רוצה? זה יותר מדי מסובך בשבילי כל הסיפור
הזה, אני עייף כל כך".
"אבא, מה שאני מנסה לומר לך זה, ש...אני צריכה, זה אתה יודע,
עולה כסף, לא מעט, ו...
"את צריכה כסף? זו הבעיה?" אבא קטע אותי באחת, "כסף לא צריך
להיות דבר שמדברים בגללו כל-כך הרבה. כסף, נו באמת, תגידי
לאימא לך שתיקח מהפנקס צ'קים שלי שבמגירה, נו, היא יודעת איפה
אני מחזיק אותם, ותלכו יחד לקנות לך איזה עדשות שאת צריכה, ואם
כבר, אז תקני את הכי טוב שיש, את שומעת? אי אפשר שילדה יפה
כמוך לא תראה, נו, את כבר ילדה גדולה אה? בת כמה את, תזכירי
לי?"
" עוד מעט שש-עשרה" לחשתי.
"שש-עשרה! מתי נהיית לי בת פתאום בת שש-עשרה? טוב, ילדה בת
שש-עשרה בטח רוצה להיראות יפה, ועם העיניים שלך כל הבנים עוד
ייפלו, נו, טוב, יש לך את העיניים של אבא שלך. בקיצור, תקני לך
עדשות מתנה ממני, אה? תגידי לאימא, את יודעת מה? אני בעצמי
אגיד לאימא שלך, אם אני אזכור, עכשיו מספיק לדבר, אני כבר עייף
נורא".
עמדתי שם מנסה להחניק את הדמעות שלי "אבל, אבא.."
"מה? אבא שאל כמעט בצעקה, מאבד סבלנות, "אמרתי שתקני וזהו, אין
יותר מה לדבר על זה".
התקרבתי איליו, שמה את שפתיי על המצח הרטוב מזיעה שלו, לא
מצליחה להוציא מילה, הנחתי את הראש שלי על החזה שלו, והדמעות
הרטיבו לאט את חולצת תל-השומר הכחולה-דהויה, הרגשתי את הרגש
הזה שכבר חשבתי שמת בינינו, כמו אז, כשהייתי קטנה, אולי בת
חמש, ואבא היה משכיב אותי לישון, מספר לי את אותו סיפור בפעם
האלף, על ה"עיזה פזיזה" שהייתה לו בחצר בפתח-תקווה, כשהיה ילד
קטן, ואני הייתי מתמכרת לקול המלטף שלו, לעיניים שנדמו כה
זוהרות, נרדמת מליטופי ידיו הרכות החזקות.
מאז נדמה שעברו הרבה יותר משתיים עשרה שנה של זעם ושתיקות עד
שבא הגידול והעיר אותנו אל אותה אהבה ישנה, רק שהפעם, אבא הפך
בה לילד.
"די, די" אבא הרים לי את הראש, "כבר סיפרתי לך שהם אומרים
שאני "נס רפואי? אף אחד לא מאמין. אמרו שכמעט מתתי, שכמעט
הלכתי, אני לא זוכר כלום, אבל מה פתאום מת? היום הצלחתי לקום
מהכיסא גלגלים המחורבן הזה, גאולה האחות עזרה לי. הלכתי כמה
צעדים, וכל הצוות הרפואי פה לחש מאחורי הגב שלי "נס רפואי",
אני נס רפואי, מה את אומרת על אבא שלך? עוד לא אמרתי את המילה
האחרונה, אין לכם כזה מזל"...
אבא לא רצה לדעת כלום על מה שכולם קראו אז "המחלה". גם כשהתחיל
לראות הכל כפול, והרופא עיניים הפנה אותך לנוירולוג, והוא
לאונקולוג. גם כשמצא את עצמו מתעורר מניתוח, כשעל הראש שלך
מסומן סימן עגול מכוער בטוש שחור, שיערו מגולח. גם כשתקף אותו
התקף האפילפסיה. גם כשהתחיל לדבר שטויות ולפעמים לקלל חברים
קרובים שבאו לבקר. ואנחנו שיתפנו פעולה, לא אומרים את המילה
"גידול" לידו, ובטח לא סרטן, כאילו שעצם המילה סרטן תשלח את
זרועתיה הארוכות ותלפות אותנו בצוואר עד שלא נוכל לנשום. הכל
רק בעיה בעיניים, ועוד מעט ניסע לירושלים, ובשנה הבאה נשב על
המרפסת ונספור ציפורים נודדות.
ועכשיו, עכשיו חגגתי עם אבא את היותו "נס הרפואי".
"פתאום נהיה פה חושך, איפה את? איפה המשקפיים שלי?" אבא אמר
בקול רועד, "את אולי רואה אותם? אני כבר כמעט ולא רואה כלום".
אמר, ותפס לי חזק את היד עד שכאב אבל לא הזזתי.
"אתה רק עייף, אבא, וכבר באמת נהייה חשוך, הערב ירד, נו, אתה
יודע, היום נגמר, והשמש הולכת לישון, והריח הקירח אלינו זורח,
אתה רוצה שאני אביא לך ארוחת ערב למיטה?"
"לא, לא, אני רק רוצה לישון קצת, מי צריך את האוכל המגעיל של
בית-חולים, אחרי הקשיו שלך? חוצמזה, עוד מעט אני יוצא מפה, את
תראי, כולכם עוד תראו, חשבתם שכבר גמרתי אה...? נו, טוב, לא כל
כך מהר"
"תנסה לעצום עיניים, אבא, אני עוד מעט הולכת ואז אימא תבוא".
"חכי עוד קצת, עד שאני אישן, טוב? עד שאני אירדם. תני לי יד,
תבטיחי לי שלא תלכי עד שאני ארדם, מבטיחה?"
"מבטיחה, מבטיחה, בטח שכן, הנה, תעצום עיניים, במילא אין כבר
כלום לראות".
ישבתי שם, מלטפת את היד המנומשת, שנמזגה בטבעיות אל תוך יד
השמש שלי, הלכה וקטנה לאיטה, הופכת זערורית בתוך כף ידי.
