אני איש של מערבולות, לא יציב ולא צפוי. שרי מפחדת מזה. אם
למשל אני קם בבוקר אחרי שמערבולת של עצבים השתלטה עליי, היא
יודעת לזהות את זה מיד ועוד לפני שאני מספיק להרים עליה יד היא
בורחת החוצה. היא זריזה הפוסטמה. או לפחות נהייתה זריזה בזמן
האחרון. פעם הייתי מצליח לתפוס אותה, עוד לפני שבכלל היא היתה
שמה לב שאני עצבני. הייתי קם מהמיטה וניגש אליה במטבח ותופס
אותה בשיער ושם את היד השנייה על הפה שלה כדי שהיא לא תצעק.
מיד הייתי מרגיש את הרוק שלה על היד שלי וכמה דמעות שמטפטפות
עליה. ואז רק הייתי לוחש לה באוזן שהיום כדאי לה מאוד לא
להרגיז אותי ואז הייתי דופק אותה מאחורה ואחרי שהייתי גומר
הייתי משאיר אותה ככה במטבח והולך. במדרגות הייתי שומע אותה
בוכה. ואם בכל זאת היא היתה מנסה להתחמק או סתם פותחת את הפה,
הייתי נותן לה כמה סטירות ומעיף אותה על הריצפה, כדי שתסתום.

אבל כבר הרבה זמן לא הצלחתי כי היא כבר מרגישה אותי. אולי זה
משהו בנשימות שלי לפני שאני מתעורר, או הריח של הזיעה או אולי
אני אומר משהו מתוך שינה ואני לא יודע, או שאולי באמת היא כבר
מכירה אותי טוב בשביל לדעת מתי לא להסתבך איתי. הבעיה שזה רק
עושה אותי עוד יותר עצבני ואז כשהיא חוזרת בערב אני זורק אותה
על הריצפה ובועט בה קצת ומקווה שאולי הכאב הזה יזכיר לה שלא
כדאי לה לברוח ממני בבוקר, כי אז לפחות היא גם מקבלת. בערב אני
עייף מדי בשביל זה.

אבל כמו שכבר אמרתי, יש לפעמים גם מערבולות טובות. נכון, זה
נדיר, אני מודה. אבל למה להסתכל על חצי הכוס הריקה? כשזה קורה,
אז אני מפנק אותה עד הסוף. אני אפילו לא נותן לה לקום מהמיטה.
אני מנשק אותה וקם להביא לה קפה בוץ, כמו שהיא אוהבת. לפעמים,
אם בכלל יש משהו במקרר, אני מכין לה גם איזה סנדוויץ', למרות
שאני לא ממש טוב בזה. ואני לא מתעצבן עליה כשנשארים פירורים על
הסדין. בסך הכל היא בסדר, שרי. קצת מטומטמת אבל בסדר. היא
יודעת מתי לשתוק ויודעת מה אני אוהב, מנקה את הבית בזמן וגם
מבשלת לא רע בכלל. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה, היא מקבלת
את מה שמגיע לה.

לפני יומיים היתה לי אחלה מערבולת, לא יודע למה אפילו. שרי קמה
מוקדם כי היא היתה צריכה לנסוע לאחותה שהיא, דרך אגב, בחורה
באמת מעצבנת. חבל שאין לה בעל שיחזיק אותה קצר. קמתי והיה שקט
נעים בבית, שעשה אותי רגוע. אז חשבתי לעצמי שאולי אני אכין לה
הפתעה, שתהיה שמחה כשהיא חוזרת הביתה, אחרי שאתמול ניפצתי כמה
צלחות, שהזכוכיות שלהן על הריצפה עשו לה חתכים ברגל. אז יצאתי
מהבית שמח וטוב לב, כדי לקנות לה משהו נחמד. לא ידעתי מה
בדיוק, כי זה לא שאנחנו מיליונרים. הסתובבתי במרכז המסחרי,
שהיה עמוס בפנסיונרים משועממים ורוסים מובטלים וחיפשתי משהו
נחמד בשבילה. הסתכלתי בחלונות הראווה של החנויות הישנות והבנתי
שפה אני לא אמצא שום דבר שישמח אותה.

בסוף החלטתי להסתפק בזר פרחים גדול ולבשל לה משהו נחמד ואפילו
להשאיר את המטבח נקי. חזרתי הביתה מהר ואת הזר שמתי בתוך ואזה
על השולחן. פתחתי את המקרר וגיליתי שהוא כמעט ריק. היה בו סיר
עם קציצות מלפני שלושה ימים שכבר התחילו להסריח, וחצי קופסה של
גבינה לבנה ובקבוק מיץ תפוזים ושלוש ביצים וחצי קרטון של חלב.
לא היה שום דבר שאפשר להוציא ממנו אפילו חצי ארוחה, וכבר
הרגשתי רוחות של מערבולת עצבנית מתקרבות אליי אבל השתדלתי
להחזיק את עצמי ולנסות לאלתר משהו במקום להתעצבן.

אז אמרתי לעצמי שהעיקר הכוונה והתקשרתי לפיצריה והזמנתי פיצה
עם כל התוספות שהיא אוהבת ואפילו ביקשתי שישימו אקסטרה גבינה,
בשביל לפנק אותה עד הסוף. ידעתי ששרי אמורה לחזור בסביבות שבע
אז ביקשתי מהם שיגיעו בזמן כדי שהפיצה תחכה לה חמה.

השליח הגיעה חמש דקות לפני שבע, וזה היה ממש גבולי והייתי ממש
במתח עד שהוא הגיע, אז לא נתתי לו טיפ, שילמד לפעם הבאה להגיע
בזמן. בשבע שרי עדיין לא הגיע, וגם לא בשבע ועשרה וידעתי
שהפיצה כבר מתקררת. לא רציתי סתם להתעצבן אז הזכרתי לעצמי בראש
שהיום זו מערבולת טובה ושאני אתן לשרי להנות מהספק. אולי אחותה
שוב בדיכאון ולא נעים לה להשאיר אותה לבד, אולי האוטובוס איחר,
הוא שוב היא התבלבלה בדרך. אבל גם בשבע וחצי היא עדיין לא
הגיעה. וגם לא בשמונה. אז כבר ידעתי שהמערבולת הטובה כבר איננה
וששרי במו ידיה הביאה על עצמה מערבולת רעה ושכשהיא תחזור
הביתה, אלוהים יודע מתי זה יהיה, היא תראה מה זה.

נורא התחשק לי לשבור כמה צלחות אבל החזקתי את עצמי לשמור על
העצבים שלי בשביל שרי. לא רציתי לחסוך ממנה, כדי שהיא תלמד
להגיע בזמן ולא לעצבן אותי. כבר דמיינתי לי בראש את שרי על
הריצפה והרגשתי ברגליים את הזרמים של הבעיטות, ואת הרגיעה רגע
אחרי שהן יוצאות ממני החוצה אל הגוף שלה.

בתשע, אחרי שכבר נשברתי וחיסלתי את כל הפיצה ואת הצלחת ניפצתי
על הקיר, הטלפון צילצל. אחות של שרי אמרה שהיא שלחה את שכן שלה
לקחת את כל החפצים של שרי, שיש לו איזה חגורה בג'ודו וגם אקדח,
אם לא תהיה ברירה, ושאני אזהר לא לגעת בו. הוא הגיע ואסף את
השאריות של שרי בשקט, ואני, בדיוק כמו שהבטחתי לאחות המעצבנת
שלה, לא התקרבתי אליו אפילו. ובעצם כבר לא ממש היה לי אכפת, רק
הצטערתי שהייתי צריך לבזבז מערבולת רעה במיוחד על שתי צלחות
ופיצה.