היא הייתה רק לזמן קצר ועם זאת כל-כך משמעותית בחיי. ודומה שכל
חורף שמתחיל משיב אותה אליי. אותה, את הצחוק, את החופש, כבר
כל-כך הרבה שנים. אף-אחד לא היה מאמין. מביט בעצמי במראה - גבר
שכבר כמעט מתחיל להזדקן, עם זקן ופאות, יושב וחולם על נערה אחת
שחורת שיער וחילונית לחלוטין, שכמעט והרעידה לי את העולם.

הכרתי אותה ביום הראשון של החורף, זהו היום שבו פתאום לגשם יש
ריח קצת אחר והשמיים נהיים אפורים והחושך משתלט על העיר כבר
משעות הצהריים והקור נהיה פתאום כפור, כזה שחודר לך לעצמות
ומשאיר אותן קפואות כל היום ומרעיד את אצבעות הרגליים. למי שלא
מכיר את מזג האוויר של ניו-יורק, כמוה למשל, נראה כאילו החורף
הגיע פתאום באמצע הקיץ. באותו היום היא נכנסה למעדנייה ביחד עם
הרוח ועם עוד שתי חברות, רטובה וקפואה, וניגשה אל הדלפק: "קאן
ווי פליז סטיי היר פור אה ווייל?" שאלה במבטא כבד אך חינני
ובחיוך מתנצל. ואני רק אמרתי שבטח, וגם שדרך אגב, היא יכולה
לדבר פה בעברית. היא חייכה אליי שוב. הלחיים שלה היו סמוקות מן
הקור והשיער היה פרוע מן הרוח והעיניים שלה היו נוצצות מרוב
חופש, החופש שהיא הביאה איתה ממקום כל-כך רחוק ושונה, המקום
שגם אני באתי ממנו. וכבר באותו רגע ידעתי, שאת החיוך הזה אני
חייב לפגוש שוב. ומיד ניגשתי אליה והצעתי לה כוס שוקו חם
והתיישבתי לידה והסתכלתי לה בתוך העיניים ואספתי את כל האומץ
שכמעט אף פעם לא היה לי ושאלתי אולי אפשר להיפגש איתה במקום
אחר היום בערב. היא חייכה אליי ואמרה שהיא תשמח, והאמת שהיא גם
מחפשת מדריך תיירים אישי, שיכיר לה קצת את העיר. אז רשמתי את
הטלפון שלי על מפית לבנה שהלוגו "דני'ס דלי" כתוב עליה והיא
הבטיחה שתתקשר בערב, מהטלפון הציבורי שברחוב. כל אחר הצהריים
הייתי צמוד לטלפון הנייד שלי, מחכה שיצלצל, ולקראת שמונה בערב
באמת היא התקשרה. וקבענו שאני אבוא לאסוף אותה כי היא עדיין לא
מכירה כמעט כלום בעיר.

אני לא זוכר אפילו איך הכל המשיך, במרחק השנים נראה עכשיו
כאילו הכל פשוט קרה מעצמו, כל-כך הגיוני וטבעי. היא לא הייתה
מסוגלת להבין ואני לא יכולתי להסביר. איך אפשר להסביר למישהי
שבאה משם, עם כל החופש הזה והאושר והתעוזה, שפתאום הכל מתהפך
לך ואתה מחפש משהו אחר לגמרי. ושפתאום, כל הדברים האחרים נראים
כל-כך רחוקים, כאילו זה היה מישהו אחר. היא הייתה המבחן שלי,
מבחן שכמעט נכשלתי בו. בדיוק כשהייתי בשלבי ההתחזקות הראשונים,
וזה היה מבלבל. כי רציתי המון דברים ביחד, ובמיוחד אותה. אבל
לא יכולתי לוותר על האמת המופלאה שגיליתי. כל יום הייתי אומר
לעצמי מחדש, שהיום זה חייב להיגמר ואני חוזר לדרך הישר. אבל
החיוך שלה עם העיניים הבורקות היה דוחה כל פעם את הקץ, עוד קצת
ועוד קצת. "אני רק הרפתקה בשבילך בטיול הזה" הייתי אומר לה,
והיא בחוצפה הזאת שלה לא הייתה מכחישה: "אבל עכשיו אנחנו ביחד
ואני לא מתכוונת למצוא כאן את האמת שלי, אז מה זה חשוב?". ובכל
יום שישי בצהריים הייתה לנו שיחה קבועה בטלפון: "שבת שלום,
נדבר מחר, אל תעשי שטויות", "שבת שלום, רבי שלי, אני לא מבטיחה
שום דבר". והשבת הייתה שקטה וארוכה כמו נצח בלעדיה.
לקחתי אותה לכל המקומות הכי יפים בעיר, כל המקומות שגם אני
נדהמתי לגלות כשרק הגעתי לכאן. ופתאום הרגשתי את כל הדברים
שהצלחתי להדחיק במקום החדש שהייתי בו. וידעתי שבקרוב מאוד אני
אצטרך לתת לה ללכת, ולחזור לעולם שלי, שהוא המקום הכי רחוק
מהעולם שלה.

מי היה מאמין? בטח לא הילדים שלי, שלומדים תורה כאן בברוקלין,
שיודעים אולי חמש מילים בעברית ובחיים לא ראו את פתח-תקווה. גם
היא לא האמינה. לא האמינה שהייתי בצבא, שטיילתי במזרח ושעשיתי
את כל השטויות שאפשר לעשות ולדמיין. לא האמינה שהכל פשוט נגמר
ושמצאתי את האמת שלי. היא רק הייתה אומרת: "הכל שטויות, אנחנו
עוד נתראה בחוף של תל-אביב". ואולי היא הייתה ההרפתקה שלי, עוד
אחת לפני הסוף. כי כמו שזה התחיל, כך זה נגמר, וכשזה נגמר, הכל
נגמר. היא נסעה לה להמשיך לטייל בעולם וחודשיים אחר-כך אני
התחתנתי בשידוך מוצלח עם לאה, כמו שצריך.

איפה היא עכשיו? אין לי מושג, בטח אשת בוהמה בביצה התל-אביבית.
לא התראינו מאז, לא בחוף של תל-אביב ולא במעדנייה בברוקלין.
ואף אחד לא יודע, כי מי בכלל יאמין, שהייתה פעם בחורה אחת
מפתח-תקווה, שחורת שיער וחילונית לחלוטין, שכמעט והרעידה לי את
העולם.