סיפור שנכתב בתקופה של צער ועצב גדול, תקופה של הכרה גדולה,
תקופה של בגרות משנית, תקופה של מחשבות והשלמה. הסיפור הזה
נכתב לנתיב, לוויקטור, לשירי ולתל-אביב.
לסיפור הזה אין סוף, כשיהיה אחד הכול ישתנה.

את ענבל הכרתי במסיבת יום הולדת של מכרה משותפת. אני בדיוק
הייתי בחופשת קו והיא בתחילת ימי ההופעות של הלהקה שלה.
כשנכנסתי, כולם הסתכלו עליי כאילו שאיזה יצור נחת פה. שרון,
שהייתה מעשית יותר, חיבקה אותי, הודתה לי שהצלחתי להגיע למרות
לבנון ונתנה לי פחית בירה.
הסתכלתי. את חלק מהאנשים הכרתי דרך שרון, חלק הכרתי לשרון וחלק
מהפרסומות של ערוץ 2. היא הייתה בטוחה שאני אשתלב. אני לא
ביישן או משהו כזה אבל יש קצת מבוכה כשרואים דוגמנית או דוגמן
שאתמול פרסמו משקה חדש בגודל טבעי, לא תמיד מחייכים. אני מצדי
אמור לחייך ולהגיד: אה... נעים מאוד. שרון, שידעה איך אני
מרגיש, פשוט לקחה את היד שלי ועברה אתי על כולם. "שלום
תכירו..." והיא הייתה מסיימת את זה ב"הוא הגיע לכאן ישר
מפאקינג דרום לבנון!" והכול בחיוך כזה שמדביק את כולם. אני לא
ראיתי בזה גאווה. אחרי הכול, חברים זה להגיע ליומולדת גם אם
חיילים שיוצאים פעם ב-28. ואז נכנסה ענבל. אז עוד היה לה שער
ארוך והיא איפרה את העיניים בהתאמה. "תכירו", משכה אותי שרון,
"ענבל - החייל שלי, חייל שלי - ענבל". ענבל בחנה אותי במבט של
תמיהה ושאלה אם אני אדם. "לא! טיפשונת! אדם במועדון שלו עכשיו,
יגיע עוד חצי שעה". אדם, החבר של שרון, היה הדי. ג'יי. הכי
מוכר באזור. כבר על היום הראשון שלו בבקו"מ הוא אמר לקצין מיון
שהוא לא חושב שיש לו מה לתת בתור חייל, והקצין, שנמאס לו
להתמודד עם השיגעונות של הדור שלי, שלח אותו הביתה על "חוסר
התאמה". למרות זאת הוא מופיע במסיבות של חיילים בחינם. אולי
בשביל המצפון, אולי בשביל הגאווה.
הלכתי לאמבטיה שלהם והחלפתי בגדים. ידעתי שבמדים אני לא נראה
הכי טוב ואחרי שהורדתי מעליי את החייל חזרתי להיות אני. שטפתי
את הפנים וענני המלחמה של יום רביעי האחרון התפוגגו. נשימה.
נשימה. פתחתי את הדלת ומולי עמדה ענבל. אמרתי לה שבדיוק סיימתי
ושהיא יכולה להיכנס אבל היא אמרה שהיא חיכתה לי. שרון, שראתה
אותנו ביחד, הגישה לי מגש פלסטיק עם קרקרים וגבינת שמנת. "זה
בסדר? אתה יכול לאכול את זה? אם אתה צריך משהו רק תגיד."
הזכרתי לה שזו מסיבת יום ההולדת שלה ושלחתי אותה משם. פתאום
נכנס לדירה ליצן עם עשרים בלונים וקופסה ענקית. שרון ניגשה
לקופסה ומשכה בסרט. מנגינת הקרקס שליוותה את הליצן התחלפה
למוזיקה אלקטרונית ומתוך הקופסה רקד מישהו עם מסיכה על הפנים
שהתחיל להוריד שכבות בגדים מעצמו. שרון הייתה קצת בהלם אז
ניגשתי לדוגמן-חשפן והורדתי לו את המסכה תוך כדי שאני זז
לצלילי המוזיקה. אדם חיבק אותי ושנייה אחר כך את שרון. "גבר!
איך הגעת לכאן ועוד ביום שלישי?!" אחר כך הוא נישק את שרון
ואני פניתי משם לפינה שקטה יותר. ענבל התיישבה לידי ודיברנו.
היא שאלה אותי קצת על עצמי ועל הקשר שלי לשרון ולחברה הכללית
שנמצאת כאן. הסברתי לה. זו הייתה שיחת הכרות קלילה בלי יותר
מדי ציפיות. "ומה, ביום שישי אתה נשאר בבית?" היא שאלה, "אבל
עזבת, לא?" לא ידעתי אם להתחיל להסביר את עצמי, את הרקע שלי
ואת הבחירות בחיים שלי. ידעתי שהשיחה יכולה להיסחף לפוליטיקה
ולוויכוחים, אז אמרתי לה שנדבר על זה בהזדמנות אחרת. "אז
רגע... איך אתה מגדיר את עצמך?" הסתכלתי עליה ולרגע היא נראתה
לי כמו רוח רפאים. אמרתי לה שאני לא מגדיר את עצמי. "אם מישהו
מהחבר'ה שלי יראה אותי עכשיו - הוא יגדיר אותי. אני גם די בטוח
שאיך שנכנסתי קיבלתי לפחות עשר הגדרות למי ומה אני, כולל "הוא
כנראה טעה בדלת" אחת. אני יודע שקיבלתי הגדרה גם ממך, כך שאני
מעדיף לא להגדיר את עצמי, בערך כמו שרון - לא מסובך, נכון?"
ענבל הנהנה ונראתה מרוצה מהתשובה שנתתי לה.
הדלת נפתחה ולדירה נכנסו שניים שהכרתי. כל אחד מהם היה לבוש
במיטב העיצובים של אסנת אם כי בהחלט נראו משהו לא רגיל. הבת
נישקה את ענבל על השפתיים, הבן חיבק את שרון והיא מצדה הגישה
לו לחי. אני חושב שכולם ידעו ששניהם "גאים" שפשוט נורא אוהבים
אחד את השנייה ומסתובבים הרבה במסיבות של גייז או לא. שרון
כרגיל כמארחת וכבעלת השמחה הכירה בינינו ונראה היה שהם לא
יודעים איך "לאכול" אותי. במיוחד הוא. הערב עבר ובשעה שתיים
בלילה חיבקתי את שרון ואת אדם חיבוק אחרון לפני השינה ויצאתי
החוצה. שנייה אחר כך ענבל רצה אחריי. "יש הופעה שלנו ביום
חמישי הבא, תבוא אם תוכל", היא אמרה ודחפה לי משהו ליד. היו שם
כתובת וכרטיס כניסה ל-V.I.P. ולחיצת יד חמה. לא היה לי מושג אם
ואיך אני מגיע להופעה. רציתי להגיד לה את זה אבל היא כבר
נעלמה.

פעם ענבל חייכה חיוך של סוד אישי, חיוך קטן כזה שהעיניים
נדלקות ממנו. שאלתי אותה על מה זה והיא ניסתה להתחמק בהתחלה
אבל אחר כך היא אמרה שהיא נזכרה במבט שנתתי בה כשהכרנו. "מבט
שהיה בו המון תום, המון רוך, כאילו שזה היה ברור שאנחנו צריכים
להכיר".

שבוע אחר כך, ביום חמישי בבוקר, קיבלתי חופשת צ'ופר של 24
שעות. זכרתי את ההופעה של ענבל ולא ידעתי אם ללכת. ימי אלול
התקרבו וגם משהו בתוכי. הלכתי. כשהגעתי למועדון הסלקטור בחן
אותי בעין גדולה ושאל אותי אם אני יודע מה המקום הזה. לא היה
לי כוח לוויכוחים אתו אז הראיתי לו את הכרטיס שענבל נתנה לי
ונכנסתי. התיישבתי ליד שולחן ריק וחיכיתי. לא עבר הרבה זמן עד
שצורי ורותי יגיעו. אחר כך שרון ואדם ולבסוף הופיע רוי שהיה
דוגמן של אסנת. היכרות קצרה ושתיקה לא ברורה. הן עלו לבמה
ושרון הסבירה לי בפרטים מי זו מי ואת הקשר לענבל ואליה. הקשבתי
למוזיקה. היה מאוד מיוחד. היה ביניהם תיאום כאילו שהן מחוברות.
הנגינה פשוט נשפכה מהן, התערבלה במילים ועם הקצב הנכון והכול.
הרגשתי את הצלילים מרימים אותי באוויר וגורמים לי... זה היה
כמו לעוף. בהפסקה היא קלטה אותי ונתנה לי חיבוק. שתי החברות
שלה הסתכלו עליי במבט שהיה דומה למבט שלה כשהיא חשבה שאני אדם.
כבר הייתי רגיל. לקחתי את הגיטרה שלה וניסיתי לנגן משהו
שהמצאתי במארב האחרון. זה נשמע משהו כמו "הבלדה לפגז ולזוג
הנאהבים לאור ירח מלא". הן צחקו וענבל אמרה שיש לי עתיד בתור
טרובאדור. אחרי ההופעה יצאנו, חבורה די גדולה. ידעתי שאני בולט
בשונות שלי מול כולם, אבל לא היה אכפת לי. הזמנתי קולה, בפחית
בבקשה, לא בכוס. ידעתי שאני עוד אצטרך להסביר את עצמי הערב.
לחבר'ה, לענבל, בעיקר לעצמי. שמתי לב שאחת מהן כל הזמן הסתכלה
עליי, בוחנת אולי, שואלת בעיניים גדולות וחומות. בכל פעם
שהתיישבנו מצד אחד הייתה ענבל ומהצד השני ישבה היא. קראו לה
שרי ובמקור היא מבני ברק והיא גרה עכשיו בפלורנטין והיא חברה
ממש טובה של ענבל. היה יכול להיות נחמד אם היינו מסיימים את
הערב בדירה שלה או שלי. היא לא אמרה את זה ישירות אבל רמזה
המון. ענבל מצדה לא אמרה כלום. את הערב סיימתי לבד, קם אחרי
שלוש שעות ורץ כדי להספיק לתפוס את האוטובוס הראשון לקריית
שמונה.

קיבלתי חבילה משרון ומאדם עם ממתקים, סיגריות, בגדים חמים וכל
מיני צ'ופרים לשאר החבר'ה. היה שם גם פתק קצר מענבל: מתי
היציאה הבאה שלך? שרי מוסרת ד"ש. זה היה כתוב על נייר מכתבים
עם לוגו של הלהקה שלה. הבנתי שהחוזה שהיא דיברה עליו וביקשה
ממני להתפלל עליו - נחתם. שמחתי בשבילה.
אחרי שבועיים יצאנו לחופשת קו. הגעתי לתל-אביב בשלוש לפנות
בוקר וישנתי עד שלוש בצהרים. בטלפון היו שלוש הודעות, כולן
משרי. תהיתי מאיפה יש לה את המספר שלי. האחרונה הייתה: אנחנו
צריכים לדבר, זה בקשר לענבל. שנייה אחר כך היא התקשרה ואמרה לי
שאין לי סיכוי עם ענבל ושכדאי שאני אסתכל לכיוונים אחרים.
יכולתי לענות לה שאין לי שום כוונות עם ענבל אבל לא היה לי כוח
אז אמרתי לה שלפני רגע התעוררתי ושנדבר בעוד שעה בקפה מתחת
לדירה שלי. נכנסתי למקלחת ושוב שטפתי מעליי את כל הלכלוך,
הזיעה, האבק והשריפה של השבוע האחרון. עליתי על ג'ינס וטי-שירט
וירדתי למטה. טיפה עצבני.

ענבל תמיד התפלאה שאני לא נוגע בכלום, לא ג'וינטים, לא מסניף,
גם לא במסיבות. אני אפילו לא מעשן סיגריות, או כמו שהיא אומרת:
"לא מתנסה בשום דבר". היא חשבה שזה בגלל שאני חייל, אמרתי לה
שזה לא ככה. אני פשוט לא רוצה את זה. זה מעניין אותי, אבל לא
מושך אותי. כשאמרתי לה את זה היא נתנה בי מבט של מישהי ממש
מודאגת. היא חשבה שעם כל הלחץ שיש לי בצבא ובחיים, אני חייב
להעביר את זה איכשהו.

שרי ממש כעסה. היא התנפלה עליי בצעקות: "ערב שלם אני מסביבך,
נותנת לך את כל תשומת הלב, משקיעה בך, מוכנה לתת לך הכול ומה
אני מקבלת בסוף? כלום!" ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שאין לי
מושג מה היא רוצה ממני, ושאם היא משקיעה במישהו ומצפה למשהו
היא יכולה להתאכזב תמיד. ובגלל הפתיחות שלה עוד זרקתי לה בפנים
שלא תצפה שבגלל דברים כאלה אני אסיים את הלילה במיטה שלה.
הייתי ממש עייף, ולא היה לי כוח אליה. השארתי חמישים שקל על
השולחן והלכתי ברגל לאדם. הוא היה בדירה שלו, "הרוג"
מהאפטר-פארטי האחרון שהוא עשה. לקחתי את המפתחות של המכונית
שלו ונסעתי לענבל. נכנסתי מהר, כועס. את כל העצבים שלי זרקתי
עליה וגם את השיחה עם שרי ושתפסיק לחשוב שאני מבין אותה ומה
היא רוצה וכמה שנמאס לי מהמנטאליות הדפוקה הזאת של המקום הזה
שנקרא תל-אביב. היא לא ענתה לי. היא נתנה לי להוציא את הכול,
את כל הרעל שהצטבר בי. אחר כך היא חיבקה אותי ונתנה לי סיגריה.
"זה לאקי-סטרייק רגיל, בלי כלום בפנים, נשבעת", היא אמרה
והדליקה לי אותה. עישנתי, הרגשתי איך הניקוטין מפזר עננים.
אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תבין אותי לא נכון, שהיא לא צריכה
להיות הפסיכולוגית שלי ובטח שלא שק החבטות שלי. אמרתי לה שאני
אוהב אותה, מאוד, אבל לא לזוגיות ומין והכול, ושרי היא מאוד
נחמדה אבל אני לא רוצה אותה, גם לא לסיפור של לילה אחד. היא לא
בשבילי. אמרתי לה שאני לא מבין את כל העקשנות שלה והעצבים שלה
ולמה אני צריך לקבל את כל התסכולים שהיא צוברת. כשסיימתי
התחלתי לבכות. על הכול. על הלבד, על החיים שלי, על הדרך שבחרתי
או לא בחרתי, על פלג שנהרג, על הכול. ענבל שוב חיבקה אותי.
"אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, בסדר? תסתכל עליי, לאף אחד".
הסתכלתי לה בעיניים ואז על הפנים ואז קלטתי שהיא הסתפרה. אמרתי
לה שמתאים לה קצר ושזה עושה לה פנים אחרות.

לא תמיד אני יודע מה לומר בצורה שזה יישמע כמו שרציתי וזה
הצחיק את ענבל בכל מיני מצבים. ענבל אמרה שזה בגלל שאני נותן
לעצמי לחשוב על דברים אחרים כשאני מדבר עם מישהו, בעיקר מישהי.
היא גם אמרה לי שלא כולן יהיו סלחניות כמוה.

"תנסה להבין אותה", היא אמרה לי, "היא באה ממשפחה חרדית וקרה
שם משהו שהיא לא מספרת לאף אחד אבל ההורים שלה התגרשו אחרי זה,
היא יצאה מהבית, הצבא לא רצה אותה, יש לה את כל הסיבות שבעולם
למרוד". ניסיתי להירגע, אמרתי לה שאני לא מבין למה אני צריך
להיות חלק מזה. למה היא מכניסה אותי לזה? ומה הקשר לענבל?
"תבין, היא לא הכי מאוזנת, היא תמיד צריכה מישהו להישען עליו,
היא בחרה בך, אולי בגלל שאתם דומים". ענבל הדליקה סיגריה, הפעם
לעצמה. "חוץ מזה, שמחתי לשמוע שאתה אוהב אותי אבל לא רוצה בי,
אין לי כוח לעוד הסבר לגבי ה"קטע" שלי". נרגעתי. חייכתי. ענבל
הביאה לי משהו לשתות. קר. לימון. לימונדה. קררר. טעים? טעים.
"אני לא מוכן שהיא תנצל אותי", כמעט לחשתי וענבל אמרה שאני לא
חייב ושאם אני לא רוצה אני גם לא צריך. אחר כך נרדמתי על הספה
וקמתי כשכבר היה חושך. הספקתי עוד לשמוע את ענבל מסיימת שיחה
בסלולארי שלי. "אימא שלך. חמודה נורא. שאלה אותי אם אני דואגת
לבן שלה וביקשה שתבוא לבקר מחר לפני שבת". חייכתי והתמתחתי.
אמרתי לה שאני חייב לזוז כי יש לי המון כביסה לעשות. "אני
חושבת שהכביסה שלך יכולה לחכות, יש לי הופעה הערב, שכחת?" אמרה
ונתנה לי מכה במצח של "הוי שכחתי" במקומי. לקחתי את המפתחות
וענבל ליוותה אותי והזכירה לי: "עשר וחצי, אל תאחר". החזרתי את
המכונית לאדם והלכתי להתארגן.

תמיד בהופעות יש קטע שאתה בטוח שהסולן שר בשבילך ורק בשבילך.
כאילו שכל האולם והעולם לא קיימים. המבט שלו נראה ממוקד עליך
ורק עליך. כל תנועה שלו על הבמה כאילו נעשתה כדי שאתה תראה
אותה וכאילו נועדה לך בלבד. עם ענבל אני יודע שזה קצת נכון.
היה לי שיר אחד שהיא כתבה אותו אחרי שיחה אתי והיא אמרה לי
שהשיר הזה מוקדש לי במיוחד. חוץ מזה אני יודע שהעיניים שלה
תמיד חיפשו אותי בכל פעם שהיא שרה את השיר הזה.

הדירה הייתה פתוחה ובפנים ישב אחי הקטן. התרגלתי לזה שמדי פעם
הוא צריך לצאת לפרוק מתח. אני הייתי עושה את זה בכפיפות בטן,
הוא בדרך כלל בא אליי, עושה לילה, נח וחוזר. כרגיל הצעתי לו
משהו לשתות והוא במשפט לא מחייב אמר לי "אכלתי כבר". שנינו
ידענו שהוא יכול לסמוך על המטבח שלי אבל הוא העדיף תמיד להזמין
משהו מבחוץ אז לא התווכחתי אתו. אמרתי לו שאני יוצא ולא חשבתי
להזמין אותו. שיגיע לגיל שאפשר להחליט, אחר כך נראה. הוא אמר
"בסדר", ואני ידעתי שהוא יעביר את הערב במוזיקה שלא שומעים
בבית ובליסה של חטיפים שאני שומר במיוחד בשבילו. מכונית צפרה
למטה ואני ידעתי שאלה אדם ושרון וידעתי שהם לא אוהבים לחכות אז
אמרתי לו ביייי ארוך כזה וירדתי למטה.

פעם ענבל שאלה אותי אם אני לא מצטער שעזבתי את הבית ואת הכול.
אמרתי לה שהברירה שלי הייתה בין לחיות את החיים שלי כמו שאני
רוצה ולשלם את מחיר הפגיעה בהורים שלי או לצאת מהבית, להתמודד.
מדי פעם אני מבקר, חשוב לי לפעמים להגיד שלום, לאכול אוכל של
בית, לגלגל שיחה עם האחים והאחיות שלי ולדבר שיחה מאוד רצינית
עם ההורים שלי. כן, אני מסתדר, אני שמח שקיבלתם אותי כמו שאני,
תבינו שאני בוחר עכשיו את הדרך שלי, השביל שבו אני מתכוון ללכת
כל החיים שלי, באושר. אמא שלי אמרה לי ש"הבית תמיד פתוח, רק
תבוא". אבא שלי מצדו חיבק אותי ואמר לי שהוא תמיד ידע שאני אצא
בן אחר.

שרון אמרה לי במכונית שנפגוש את אדם כבר בהופעה. היא נתנה לי
משהו קטן, עטוף בנייר מתנה. "מזל טוב", היא אמרה וחיבקה אותי.
חייכתי, וחיבקתי אותה בחזרה, לא היה לי מושג מאיפה היא יודעת
את התאריך העברי של יום ההולדת שלי. "זה ממני ומאדם ויש עוד
משהו בהמשך הערב". לא ידעתי על מה היא דיברה, אבל היה נדמה לי
שמסתירים ממני משהו. הגענו למועדון שענבל הופיע בו ונכנסנו
פנימה בלי יותר מדי בעיות. על הבמה ענבל עמדה וכיוונה את
הכלים, אדם עמד מאחוריה. רציתי לשאול מה קורה פה אבל שרון אמרה
לי לחכות. ענבל התחילה בשיר הראשון שהם הוציאו לרדיו. מאחוריה
אדם התחיל לתת באסים מתואמים. זה היה משהו חדש בשבילי. בבית
השני הם כאילו נלחמו ביניהם, כל אחד מהם נתן את החלק שלו, היא
אינסטרומנטלית והוא אלקטרוני. מלחמה? יותר נראה כמו ריקוד.
עמדתי ויכולתי לשמוע רק אותם, בלי כל הקהל מסביב. לרגע הרגשתי
מוזר, הרגשתי שכל מה שסביבי, כל מי שסביבי לא כאן. אפילו לא
צללים. הרגשתי לבד, כל כך לבד. הרגשתי איך המילים של ענבל עם
הבאסים של אדם חודרים אליי, ממלאים אותי. ואז פתאום נחתי.
ראיתי את כולם, רוקדים. ענן ענקי של עשן היה באוויר ויכולתי
לזהות את האיכות הבלתי מתפשרת של הגראס המקומי. זיהיתי כמה
אנשים מהמסיבה של שרון. שרון עצמה עמדה מול אדם, רוקדת ומביטה
בו. הלכתי לכיוון שלה והיא הסתובבה אליי עוד לפני שהגעתי. היא
נגעה בפנים שלי. "בכית?" נגעתי בפנים שלי והרגשתי דמעות. אדם
כנראה קלט את זה גם והוא בא וחיבק אותי. "יום הולדת שמח, אחי.
תודה על הרעיון". פתאום הבנתי שבערב הזוי אחד, אחרי שראינו סרט
אצל אסנת, כולם היו שפוכים על הרצפה שיכורים או מסטולים ואני,
שהייתי טיפה רחוק מחשיבה, אמרתי לאדם שכדאי לו ולענבל לצאת
במופע משותף. לא זכרתי את זה אבל הוא זכר. הרגשתי פתאום כמות
עצומה של רגשות פורצים ממני. אני לא יודע אם זה היה בגלל
המוזיקה או יום ההולדת שלי או סתם כי הרגשתי טוב. אדם חיבק
אותי וחזר לעמדה שלו. התחלתי לנוע, לא לרקוד, לנוע עם המוזיקה.
במרכז רקדו כמה בנות ביחד. ידעתי שזה עוד קטע שיש במועדון הזה.
ראיתי את שרי, רוקדת שם עם עיניים שלא הביטו. היא הסתכלה עליי
במבט מזוגג, מחפשת משהו, אולי להגיד, אולי לעשות. היא תפסה את
אחת הבנות שרקדו אתה ונישקה אותה, על השפתיים. יכולתי לראות את
החיבור ביניהן, כאילו כפוי. אחרי זה היא באה אליי ובמבט חולמני
היא שאלה אותי: "זה מדליק אותך? אתה אוהב את זה?"

ענבל שאלה אותי פעם מה הדת אומרת על גייז ולמה כל חברי הכנסת
החרדים כל-כך מפחדים מהם. ידעתי שאני צריך לענות עם המון
מחשבה. אמרתי לה שעל פוליטיקה אני לא מדבר. "תראי, התורה מאוד
ברורה בקטע הזה, הומואים, או יותר נכון היחסים שלהם, אסורים.
הם נמצאים תחת ההגדרה של "משכב-זכור". יחסים של נשים-לסביות
נחשבים ל"מעשי מצרים" וגם זה נאסר. אבל צריך גם לקרוא בין
השורות, כמו לדוגמה שהתורה אף פעם לא אוסרת דברים שאי אפשר
לעמוד בהם. אם נגיד היא אסרה לאכול חיות מסוימות, אז זה בגלל
שאפשר להתגבר על התאווה לאוכל הזה, אם היא אמרה לך לא לעבוד
עבודה-זרה או לדבר לשון הרע, זה רק בגלל שאתה יכול לא לעבוד
אלילים או "ללכת רכיל". על הכול אפשר להתגבר, כל איסור." היא
הסתכלה עליי וראיתי שיש לה התלבטות אז פתרתי לה את הבעיה. "מה
אני חושב? אני חושב שכשמישהו בא ואומר: כזה אני, תקבלו אותי
כמו שאני, הוא מגביל את עצמו. מה, אם יש לך נטייה להיות עצלן
אז תהיה עצלן כל החיים שלך? אני חושב שגם מי שאומר על עצמו:
אני הומו ואי אפשר לשנות את זה, מכניס את עצמו למצב של חוסר
בחירה, כשבעצם יש לו בחירה גם בזה. את רוצה את זה ברור יותר?
כולנו, אבל כולנו, דו-מיניים. בי-סקסואלים. לכולנו יש את
הבחירה בין שני המינים. נכון, הבחירה הזו מושפעת מכל מיני
גורמים: משפחה, חברה, סביבה, תשוקה, מרדנות, אבל עדיין הבחירה
קיימת. אני בטוח שגם לך הייתה פעם משיכה חזקה למישהו, לא אישה,
גבר. גם אם את לא יכולה לחשוב על סיטואציה כזו כרגע.
ענבל הייתה קצת המומה. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי
משפטים שלמים, ועוד אמרתי את המילים ה"נכונות". היא אמרה שהיא
עוד צריכה לחשוב על זה. כששאלתי אותה אם היא פעם הרגישה כך
כלפי גבר, היא רק הסתכלה עליי במבט בוחן ואמרה "כן" פשוט כזה.

אדם ירד מהבמה ונתן לענבל וללהקה שלה לנגן בלעדיו. השיר, שהיה
סלואו ארוך וחושני, השפיע על כולם. אלה ניסתה לקחת יוזמה ושאלה
אותי אם אני רוצה לרקוד, נתתי לה חצי חיבוק ואמרתי לה בעדינות
שלא. היא התאכזבה קצת אבל חיבקה אותי ואמרה לי "מזל-טוב" עם
חיוך של נסיכה. ניסיתי לחוש את הצלילים עוטפים אותי ולוקחים
אותי לעולם אחר. יכולתי לראות את שרי עם מישהי שנראתה כאילו
שיצאה מסרט ערפדים, לבנה לבושה בשחור, שהתחילה לרקוד אתה.
לגעת. נשיקה. כל הזמן המבט שלה היה עליי, מאשים. ואז היא דחפה
אותה ממנה והתחילה לצעוק עליי מעל הרעש והמוזיקה. לא ממש הבנתי
אבל ראיתי שהיא כועסת. שנייה אחר-כך היא איבדה את ההכרה.

כשהגעתי לגיל שש-עשרה ביקשתי מההורים שלי לצאת לקורס של מגן
דוד אדום. אימא שלי אמרה לי שגם היא עברה קורס כזה כשהייתה
צעירה אבל היא לא התנדבה או משהו. אבא שלי, שבחיים הקודם שלו
היה נהג אמבולנס, שמח ואמר לי שלא לשים לב למה שיגידו מסביב.
הוא כנראה ידע שיקומו מתנגדים לצעד הזה בקהילה שלנו. הוא אמר
לי לא לשכוח את הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" והזכיר גם את
המשפט "כל המציל נפש אחת..." ראיתי בעיניים שלו גאווה אבל הוא
גם לא הפסיק להזכיר לי מי אני ומאיפה אני. ענבל אמרה שזה סוג
של דאגה של הורים שלא רוצים יותר מדי בעיות עם הילדים שלהם אז
הם רוצים שהם יהיו כמוהם. למנוע "מרד". חשבתי על זה קצת ושאלתי
אותה: "איפה היא "מרדה"?" היא אמרה שהיא תספר לי על זה.
מתישהו.

הריקוד שלה, שהיה חושני ואלים כאחד, די בלבל אותי. היא התגלגלה
במעגל מיד ליד ולקח לי די הרבה זמן לקלוט שהיא מעולפת. נדמה לי
שרק אחרי שזינקתי אליה הם שמו לב שהיא לא בדיוק אתם. נשימה.
נשימה. היא נושמת? היא נושמת. הפנים שלה היו לחות והיא הקיאה
קצת, מחוסרת הכרה. "מה נתתם לה? מה נתתם לה?" צעקתי עליהם ואף
אחת לא התנדבה להגיד לי. תפסתי את ה"ערפדית" שלפני רגע רקדה
אתה. "מה נתת לה?" אמרתי ולחצתי לה את הפרק, בכוח. היא צרחה
והמוזיקה הפסיקה כמו קסם. שני מאבטחים פרצו לתוך הקהל בכוח
והרימו אותה משני הצדדים. ענבל, בלי מיקרופון, קראה לי ללכת
אתה. בחוץ חיכה לנו אמבולנס, אזור ירקון. שני החובשים העלו
אותה ואני אחריהם. "אתה חבר שלה?" אחד מהם שאל, קצת עצבני.
אמרתי לו שלא, שאנחנו רק מכירים ושהיא גם חברה של הזמרת, ענבל.
"מה נתת לה?" הוא ממש צעק. לא ידעתי מה להגיד לו, אז אמרתי את
האמת. "אני לא יודע כלום, היינו במסיבה, היא רקדה ופתאום
התעלפה". הוא הסתכל עליי במבט לא ברור כשהשני, שנראה מבוגר
יותר, רצה להזריק לה משהו. "תחזיק אותה, חזק", הוא אמר לי
והזריק. שרי צעקה מכאב או מפחד ואני תפסתי אותה חזק צמוד למיטה
של האמבולנס. היא נאבקה בי לרגע ואחר כך נשברה והתחילה לבכות,
מכורבלת בעצמה. חיבקתי אותה בעדינות וליטפתי לה את הראש. היא
מלמלה כמה הברות לא ברורות והמשיכה לבכות. לאט לאט היא נרגעה.
החובש הצעיר עוד פעם צעק עליי ושאל אותי מה נתתי לה. החובש
המבוגר יותר שלפי הווסט שלו היה קצת יותר מחובש אמר לו לעזוב
אותי. "עם עיניים כאלה, הוא לא יכול לשקר". הגענו למיון
והאחיות קיבלו אותנו והתחילו לטפל בה. אותי השאירו בחוץ. ישבתי
על ספסל ושקעתי במחשבות.

זה מצחיק אותי, שברגעים המתים של ההמתנה אני תמיד חוזר לחשוב
על מה שעברתי. על החיים שלי, הדרך שבחרתי והדרך שלא. אני חושב
על כולם, ההורים שלי, המשפחה החברים המעטים שנשארו לי מ"שם".
לפעמים אני חושב שאולי בחרתי לא נכון, אולי הייתי צריך להישאר.
אחרי שראינו את "דלתות מסתובבות" ענבל אמרה לי: אתה רואה, לא
תמיד הדרך הנכונה היא זו שרואים אותה, אתה לא יכול לחזור אחורה
או לחיות במקביל, תחיה את החיים עכשיו בחשיבה על העכשיו. אחרת
אתה עלול לצאת מתוסכל.

"אתה יכול להיכנס עכשיו", אמרה לי אחת האחיות. נכנסתי, חדר
מיון, די סטנדרטי. מיטות, וילונות וציוד של אחיות. שרי הייתה
מחוברת לעמוד עם שקית נוזלים. הפנים שלה היו נקיות והעיניים
חצי סגורות. "אתה הבאת אותי לכאן?" היא שאלה בקול רועד. הנהנתי
ושאלתי אותה איך היא מרגישה.
"איך אני מרגישה? איך אני מרגישה? חרא! זה איך שאני מרגישה!
כמו סמרטוט שסחטו וסחטו וסחטו. אני מרגישה שקרעו אותי לשניים,
ושיש מי שצוחק על זה כל רגע! אני מרגישה שהחיים מגעילים אליי.
אני מרגישה שאלוהים דפק אותי כל כך חזק ששום דבר לא יעזור לי!
החיים האלה היו צריכים להיות החיים הכי טובים שלי, אבל לא!
אלוהים יבוא ויערבל לי אותם מחדש! יכלה להיות לי האהבה הכי
גדולה ואלוהים בא והורס! אני יכולה להרגיש הכי טוב בעולם,
להיות מאושרת, והפאקינג אלוקים הזה יבוא ויחריב לי את הכול!
צחקתי. היא הסתכלה כאילו שאני משוגע. "מה אתה צוחק? כל הזמן עם
חיוך מטומטם על הפנים, מה אתה, אידיוט?!" אמרתי לה שהיא אמרה
אלוקים בקו"ף. היא עשתה פרצוף כועס אבל לא יכלה להפסיק לצחוק.
"תראה מה זה, אפילו לכאן הוא נכנס לי!" צחקתי אתה. היא הסתכלה
עליי במבט מוזר ואמרה שהיא עייפה. נתתי לה נשיקה על המצח הקר
שלה והיא עצמה עיניים ונרדמה מיד. אחר כך בא סניטר שלקח את
המיטה שלה. "אשפוז היום, בדיקות מחר. אחר כך, הביתה". הוא אמר
במבטא זר. הלכתי אתו. הוא הכניס אותה לחדר ריק עם עוד שתי
מיטות. "לא תישן על מיטה, אסור", הוא הוסיף והלך. התיישבתי על
כורסה שהייתה שם והסתכלתי על שרי. היא נראתה כל כך תמימה, כל
כך מלאכית. ניסיתי לחשוב איך מישהי כמוה יכולה להגיע לכזה מצב.
הרגשתי שהאדרנלין שהיה בי מתפוגג לאט לאט. נתתי לגלים של
עייפות לעטוף אותי, נוגעים לא נוגעים.

בוקר אחד, כשקמתי בדירה של ענבל, ראיתי שהיא מסתכלת עליי עם
כוס ענקית של נס ביד. "ישנת טוב?" עשיתי כן עם הראש. "על מה
חלמת? עליי?" עשיתי לא עם הראש וחייכתי. "אני יודעת שלא חלמת
עליי, השינה שלך כל כך רגועה..." ניסיתי להגיד משהו אבל יצא לי
משהו כמו אווו... חחחר אעע. ענבל צחקה ונתנה לי שלוק מהנס שלה.
"מה ניסית להגיד?" אמרתי לה שאני יודע ושזה קשור לשקט פנימי.
היא אמרה לי שכשמסתכלים על אדם ישן, רואים אותו באמת, בלי
מסיכות, בלי זיופים. כמו שהוא. אחר כך היא זרקה אותי מהמיטה כי
היא רצתה שנספיק משהו ביום האחרון של הרגילה שלי.

התעוררתי עטוף בשמיכת צמר קלה של בית חולים. ליד המיטה עמדה
ענבל. ניערתי את הראש כדי להיפטר משארית של חלום. וענבל ניגשה
אליי. "היא בסדר, לפני כמה זמן היא הייתה בקריז, קראתי לאחיות
והיא בסדר עכשיו." אמרתי לה שאני מבקש סליחה על זה שהרסתי לה
את ההופעה. היא הסתכלה עליי במבט של "מה?!" ואז היא דחפה אותי
מהספה והתיישבה עליה. "לא הרסת שום דבר, תפסיק להאשים את עצמך.
מה, זה מין קטע שלך? לקחת אחריות על כל דבר? אתה לא סוחב את כל
העולם על הגב שלך אז תפסיק!" שתקתי. אני בדרך כלל שותק.
"סיימתי את השיר, נתתי לאדם לסגור את ההופעה ורצתי לכאן.
בהתחלה לא נתנו לי להיכנס אבל השומר בשער מכיר את שירי, אז הוא
נתן לנו". שירי, שהייתה המתופפת שלה, נכנסה לחדר עם שתי כוסות
קפה ממכונה. "אה, גם אתה פה? טוב, עוד שנייה אני חוזרת", היא
הלכה וחזרה עם עוד כוס. אמרתי לה 'תודה' אבל היא כבר הלכה.
ענבל דחפה לי ליד את המפתחות של המכונית שלה. "לך לישון עכשיו,
אני אהיה אתה עד הבוקר ובשבע שרון תבוא להחליף אותי. תחזור לפה
אחרי שתישן". לקחתי את המפתחות ורציתי להגיד עוד משהו אבל ענבל
אמרה לי "לך" אז הלכתי. נסעתי עד האור הראשון של הבוקר. הספקתי
עוד להתקלח לפני שנפלתי לשינה חסרת חלומות.

"אתה יותר מדי טוב לעולם הזה", היא אמרה לי פעם, "יש בך
תמימות, יופי ושמחה שלפעמים בא לי לנער אותך, לזרוק לך משהו
בפנים שיפגע בך נורא כך שיגרום לך להתעורר מהחלום הוורוד שאתה
נמצא בו. אתה רואה! עוד פעם אתה מחייך!" אמרתי לה שזה משהו
שקיבלתי מהבית, מין אופטימיות טבעית, לקבל הכול באהבה. "את
מבינה, אני תמיד אוהב אותך, ואם אני אשפוט אותך זה יהיה לטובה,
למה? ככה". זה היה בחג האהבה ושנינו לא מצאנו בנות זוג. אז היא
אמרה ש"אנחנו נהיה זוג היום" ורצתה שנלך לאכול ארוחת בוקר
באיזה מסעדה אפלולית גם ב-12 בצהרים. "אתה יודע מה, לא משנה,
אולי תצליח להדביק גם אותי בזה".

קמתי בצהרים. עוד פעם. אמרתי לעצמי שאם אני אעביר כך את חופשת
הקו שלי אני אפסיד הרבה. אכלתי משהו קטן, שתיתי כוס נס ונסעתי
לבית חולים. שרי עדיין ישנה ואדם אמר שהיא לא התעוררה כל הזמן
שהוא היה. הוא גם אמר לי שמדי פעם צריך לנקות לה את הפה והאף.
היא הייתה חיוורת נורא ורעדה בלי להפסיק. לא ידעתי מה לעשות
אבל אמרתי לאדם שהוא יכול ללכת ושאני אסתדר. עצמתי את העיניים
וניסיתי להקשיב לנשימה שלה. חשבתי שאולי הייתי קשה אתה מדי,
שהיא לא בן-אדם רע ושכמו כל אחד בעולם הזה הילדה רק רוצה אהבה.
היא התעוררה ואמרה משהו כמו אהחח... פקחתי את העיניים והסתכלתי
עליה, מים? הגשתי לה כוס והיא לקחה לגימה קטנה.
היא השתעלה ולקחה עוד אחת. היא עוד הספיקה להגיד "אתה..." ושוב
השתעלה. "אני מרגישה נורא! בא לי להקיא!" אמרתי לה שאני לא
חושב שיש לה מה אבל כל הגוף שלה התעוות. היא נרגעה. ואז היא
אמרה לי שנמאס לה, נמאס לה מהחיים, נמאס לה מהכאב ושהיא הורגת
את עצמה. היא שאלה אותי איך אני מגיע לאושר שלי, איך אני חי
בשלמות כזו למרות שאני "בין לבין", בלי החלטה, בלי דרך מוגדרת.
היא שאלה אותי איך לאבא שלי יצא בן כזה, בלי דרך מוגדרת, לא
לזרוק הכול אבל גם לא להיות קשור לכול. הרמתי את גיליון המחלה
שלה ושאלתי אותה: ואיך שרה-פריידל בת אריה-לייב הלוי הופכת
לשרי? בת בלי שם? מלאה שנאה עצמית לכל מה שהיא באה ממנו ולעצמה
בעיקר? איך מישהי כמוה שהיה לה הכול - אני ידעתי את זה - עוזבת
ובועטת בכול, נעלמת?
היא שתקה, הביטה בי וראיתי התלבטות. "המון זמן לא קראו לי שרה,
בטח שלא שרה פריידל". שתקתי. ידעתי שזו נקודה די כואבת, פצע,
שלא הייתי בטוח שהיא רוצה לפתוח. עצמתי לה את העיניים עם היד
שלי ואמרתי לה: "אני כאן. אם תרצי, אני כאן". היא הורידה לי את
היד והתחילה לדבר:
"לפני שנתיים, אבא שלי החליט ש"הבת הגיעה לפרקה", והבת - כלומר
אני - צריכה להתחתן. אני מצדי אמרתי "בשמחה" ואחרי כמה טלפונים
ובירורים נקבעה הפגישה הראשונה. הוא היה מדהים. בניגוד גמור
לכללי הנימוס והצניעות בהיתי בו כל הפגישה. לא עניין אותי כמה
תורה הוא למד או מה ה"ייחוס" שלו. הוא היה יפה ומקסים וחכם.
הייתה בו עדינות שאי אפשר להסביר. הוא ידע איך לדבר ומה להגיד
ושידר המון ביטחון. כבר אחרי שתי פגישות ידעתי שאני רוצה אותו.
הוא אחרי שלוש. אחרי חודש כבר נקבע תאריך ל'וואערט'..." "אתה
יודע מה זה, נכון?"
את השורה הזו היא אמרה קצת בהיסוס, ואני ידעתי שמדובר בפגישה
של ההורים של שני הצדדים לפני האירוסין.
"ואז, אחותי הקטנה, שהייתה קנאית נורא, אמרה שהוא לא בשבילי.
שהוא גבוה מדי ונלהב מדי ו'אולי כדאי לחכות...?' אני ביטלתי את
זה ישר, כי מה היא יודעת ומה היא מבינה. היא בכלל לא מכירה
אותו. אבל בפנים, הספק התעורר. ניסיתי להשקיט אותו. אמרתי שזה
לא יכול להיות. התפללתי, המון. כל פגישה גרמה לי להיחנק. תחשוב
על זה, אימא שלי ואחותי הגדולה מסתכלות מהצד עלינו ורואות אותי
בוכה ואני כל כך רציתי שהכול יסתדר ושבאמת יהיה לנו טוב. כמה
ימים לפני ה'וואערט' הוא אמר לי שהוא מרגיש ממני ריחוק, שאני
מנסה להסתיר אבל הוא רואה אצלי ספק. הוא אמר לי שהוא מרגיש
שאני לא רוצה ושאם אני לא בטוחה אז נדחה את זה כי הוא לא רוצה
שנתחתן מתוך לחץ. אמרתי לו שאני בטוחה אבל שנינו שמענו בקול
שלי שאני משקרת. בכיתי כמו מטורפת כשביטלתי את ה'וואערט'. אבא
שלי היה בטוח שהבת הקטנה שלו איבדה את שפיותה. ניסיתי להסביר
לו אבל הוא לא הקשיב. הוא שלח אותי לרב שלו, שייתן ברכה או
משהו, אבל הוא לא הבין שמה שאני צריכה ממנו זה שהוא יחבק אותי.
אמא שלי הייתה סטטיסטית לגמרי. אחרי יומיים אשפזו אותי במחלקה
סגורה ופיצצו אותי בתרופות הרגעה. סיממו אותי. חודש הייתי צל
של עצמי. ברחתי. הסתובבתי ברחובות, ביקשתי כסף מאנשים. הרגשתי
שיותר משאיבדתי את החתן שלי איבדתי את עצמי, את החיים שלי,
אפילו את אלוהים. אני יודעת שההורים שלי חיפשו אותי אבל למדתי
להיעלם. קיצרתי את השער, צבעתי אותו, גנבתי בגדים מחנות יד
שנייה וניסיתי להשתלב בסביבה. עישנתי, שתיתי, שכבתי עם כל מי
שרק רצה, התאהבתי בצללים. חייתי כל כך נמוך שהמון פעמים שאלתי
את עצמי איך ייגמרו החיים שלי. ערב אחד פגשתי את ענבל. אני לא
זוכרת אם הייתי שיכורה או מסטולית אבל אני זוכרת אותה מביטה
בעיניים טובות כאלה, אומרת לי 'את אבודה לגמרי, למה?'. היא
הרימה אותי, מכל בחינה. גרתי אצלה כמה חודשים, היא עזרה לי
למצוא עבודה ודירה וחברים. לפעמים אני נזכרת בכל מה שהיא עשתה
לי ואני נותנת לה חיבוק מכל הלב והיא בטבעיות מקבלת את זה.
כשראיתי אותך אתה, קינאתי. הרגשתי שאתה מנסה לקחת לי אותה,
שאני מאבדת אותה. ורציתי אותך. כל-כך רציתי אותך. כשראיתי אותך
בפעם הראשונה הרגשתי כמו שהייתי אתו. ראיתי בך את כל מה שהיה
בו. הרגשתי אתה יכול להשלים את זה, לתת לי את מה שאף פעם לא
היה לי. ואתה לא רצית. למה? אתה לא אוהב אותי? אנחנו נורא
דומים. כולם אומרים לי כמה שאנחנו מתאימים! למה?" היא סיימה את
הכול עם הרבה דמעות בעיניים ופתאום נראתה לי כל כך קטנה.
הסתכלתי עליה ובחנתי את המילים שלי. דיברתי לאט.

יום שישי אחד ענבל ניסתה לפתור את חידת התמימות שלי. אתה ילד,
אף פעם לא התבגרת. את הילד שבך אף פעם לא קידמת הלאה, עם כל מה
שעברת - ועברת המון - לא נתת לו להתבגר. וזה כל כך מעצבן את מי
שרואה אותך מבחוץ. התמימות הזו, הם נזכרים שהילד שלהם נעלם, הם
לא חושבים שהם יכולים לחזור לזה וזה משגע אותם. אתה מצדך לא
עושה יותר מדי מאמצים כדי להרגיע אותם, אתה רואה שמי שמדבר
עכשיו זה הילד שבהם ובגלל זה כל כך לך לקבל אותם. גם אותי.

"מה יהיה אתי עכשיו?" היא שאלה ואני ידעתי שהיא התכוונה ליותר
ממשמעות אחת. שתקתי. לחדר נכנסה מישהי שיותר מאוחר התבררה
כאחותה הגדולה. הן התחבקו והיא הסתכלה עליי במבט של מישהי
שרואה מישהו מוכר. "אתה חבר שלה?" היא שאלה ואני אמרתי לה ששרי
היא בחבר'ה שלנו. "שרה! בבקשה... השם שלה זה שרה". לא
התווכחתי. היא התיישבה ליד המיטה ודיברה עם שרי בשקט. יצאתי
החוצה וקניתי לי קפה. מולי ישב אחד שנראה כמו מישהו מהישיבה
שלמדתי בה. אברך צעיר עם שני ילדים קטנים בעגלה כפולה. היה לי
די קל לקשר אותו לאחות של שרי. ענבל הגיעה. חיבוק קצר עם דקירה
קטנה במצפון והושבתי אותה לידי. "היא התעוררה והיא מדברת עכשיו
עם אחותה. הגדולה." ענבל ושאלה אותי אם אני בסדר כי נראיתי לה
חיוור ושכאילו בכיתי. "דיברתם?" הנהנתי. "היא סיפרה לך הכול?"
שוב הנהנתי. "אתם ביחד עכשיו?" הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה
שלא. אחותה של שרי יצאה החוצה. רציתי להיכנס אבל היא אמרה:
"ענבל? פנימה. עכשיו". ענבל, שהייתה רגילה לתקופות של שרי, לא
נפגעה אז נפגעתי בשבילה והן נעלמו בחדר.
"אני זוכר אותך!" פתאום צעק מישהו לידי בפרץ של הבנה וראיתי
שזה האברך. "אתה הבן של אהרון, נכון?"

ההורים שלי, עם כל המסגרת החברתית שהם היו בה היו מאוד
אינדיבידואליים. הם אף פעם לא פסלו אף אחד למרות שאני בטוח שיש
להם קווים אדומים. תמיד קיבלו. כשהודעתי להם שאני עוזב הכול,
בוחר במשהו אחר, הם לא ראו בזה כישלון. אני חושב שמה שתרם לזה
היה העובדה שלא ירקתי לבאר ששתיתי ממנה.