הנה אני, מוטל בין הררי עצמות שהפכו לנסורת אדם
כבר לא מחכה לרחמך, כבר לא מביט בשמיים, אט אט נעלם
הנה אני, לא מרגיש כבר כאב, לא מריח יותר
מחכה לשינה, מצפה לה כל כך, שתחבוק בי חזק ולא תשחרר

ודמויות עולות בי, ברגעים אחרונים, כמו מושכים אל האור האפור
והיא ניצבת שם, כמו פעם מחייכת, מלאת צבע, נושקת לכפור
ונחמה מתוקה שהנה עוד מעט יגע בי המוות המתוק הרוגע
ונקטע החלום כשערמת המתים מוטלת שוב מעל ההר הבולע

ואין בי כוח לצעוק שנשארו בי שרידי חיים, כמו נסחף, כמו שוקע
בדממה
מוותר לחיילי המוות, מרכין ראשי, עוצם עיני, נושם נשימה
אחרונה
ומחשבות אחרונות כמה חיפשתי אותו, עד כמה רציתי למצוא אותך
אלוהים
ולא העזתי לחשוב כי זנח אותי, אתה רק משחק מחבואים...

נכתב לשישה מיליון...