מוות. מה הוא, המוות? הדבר הנורא האשר בא אלינו בהפתעה כואבת,
או הדבר אשר גואל אותנו מהחיים הנוראיים על פני האדמה? אני אלך
על האפשרות השנייה.
אני לוקח את האקדח מהמדף וממלא את המחסנית בקליעים קרים. אני
בודק את האקדח, הרי אני רוצה שזה יהיה מהיר. אני מכוון אותו
לקיר עם האצבע על ההדק. אצבע רועדת, אך לא לוחצת. קדימה!
תלחצי, זה לא שאת עומדת להרוג מישהו, סך הכל חור בקיר הזה! לא,
היא לא רוצה. אני מרגיש לחוץ על לחיי, אשר נעלמת לה ומרטיבה את
האקדח. ההרגשה של בכי זאת הרגשה קסומה. אבל הבכי הזה הוא לא
עצוב, הוא צוחק. הרי בכל בכי, יש צחוק.

בכל כלום יש הכל
בכל שקט יש גם קול
בכל טוב יש עצוב
בכל סתם יש חשוב

בכל לבן יש שחור
בכל חושך יש אור
בכל בכי יש גם צחוק
בכל זקן יש גם תינוק

בכל מציאות יש דמיון
בכל טיפש יש גאון
בכל ים יש גם חוף
לכל אדם יש גם סוף

אני מתנער מהבכי המהפנט הזה, וחוזר לאקדח. אני עדיין לא מסוגל
ללחוץ. אני פשוט לא יכול, לא יכולתי אף פעם לכוון נשק למקום
כלשהוא. אבל לקיר? לאיזה דרגה הגעתי? לדרגת הטיהור? בעולם הזה
הרעים חיים, והטובים מתים מותק. עצמתי עיינים חזק, והיד הרועדת
פנתה אחרונית ביחד עם המתכת הקרירה. בום! חור בקיר נוצר בתוך
זמן קצר. אני, עוצם עיינים, מפוחד, רועד, פותח אט אט את
העיינים, ורואה את החור בקיר. אני מתחיל לצחקק. הצחקוק מתפתח
לצחוק, שמתפתח לצחוק גדול, שמתפתח לבכי מר. אני זורק את הרובה
הצידה ומיישב על הכורסא. אני מסתכל מהחלון, על האנשים, על
החיים. אני לא הולך לראות את זה עוד הרבה זמן. הבכי מתגלגל
בבטני ומציף את כל מערכות גופי. בכי זורם בעורקי, כאשר מגיע
לעיינים, זורם במהירות ללחיים.
אני מתהלך קלות לאקדח, ומסתכל בו. מתכת מבריקה מכסה קליעים
מהירים שהולכים לחדור לגופי ולגרום לקריסת מערכות.

התהליך הולך להיות כואב. אני יודע את זה. אבל הכאב זה רק
המתיקות של המקום שאליו אני הולך. מפוחד אני הולך אל הרובה
ומצמיד אותו לראש. ו... לא. אני לא מסוגל. פשוט לא.
אבל אני חייב. פשוט חייב.
הקונפליקט בינך ובין עצמך, הדו משמעות והסיבוך של כל דבר
בעולם, הוא הגורם לאנשים בריאים בשפיותם לשיגעון מוחלט.
ירייה חדה נשמע בחדר, וגופי התמוטט על הרצפה. שלום עולם - ואין
שלום, רק מלחמה.