סיפור שכתבתי בתחילת כיתה ו' / סוף כיתה ה'. יש בו המון מה
לשפר, אבל איני רוצה לגעת ביצירות שכתבתי מזמן, כי כתבתי אותן
מתוך רגש מסוים, מתוך חיבור לעצמי שאי אפשר להחזיר סתם ככה.
אני לא רוצה להרוס אותן.
את הסיפור הזה אני אוהב במיוחד, בגלל שבמשך שנתיים וחצי שבהם
עברתי שינוים עצומים - הוא תמיד מתחבר אלי.

למה? למה? למה זה חייב לקרות? למה אנחנו לא יכולים להמשך
למערבולת האין סופית, ולהתקע שם? למה?
דמעה נוצצת רוקדת על הלחי שלי, כאשר כולה במלח הכאב והייסורים,
ולא מניחה לנפשי לשתוק. הדמעה ממשיכה לרקוד, כאילו כלום לא
קרה. משב הרוח מקרר מעט את הדמעה, אבל היא ממשיכה לרקוד לעבר
הכלום. וגם אני, גם אני הייתי רוצה לרקוד לעבר הכלום, להשאב
לתוך מעיין התענוגות הגדול הזה, אבל אני כאן. כאן, שוכב, בוהה
בשמיים וחושב. הדמעה ממשיכה לרקוד, והריקוד שלך משתנה למהיר
ומהיר, והיא נעלמת לתוך הצללים. חברתה יוצאת ומתחילה את הריקוד
שלה, אבל אין מוחאי כפיים. הקהל יושב, ורק רואה כאב שרוקד
ריקוד עליז, ולא יכול להבין למה. איך זה יכול להיות. הכוכבים
מנצנצים, הרוח קלה, הרוגע שולט באיזור. אבל רק לי תקועה אבן
עמוק-עמוק בלב. ואבנים לא יוצאות בקלות. אני חייב לדבר עם
מישהו לפני שאני מתפוצץ לחלל הענק והשומע-כל! אין אל מי. כולם
חיים בתוך הבועה שלהם, מחייכים אחד לשני, אבל בעצם לא יודעים
מי הוא השני. כולם חיים מאחורי מסיכות קלות, ורק אם היה ניתן
להוריד אותן, אולי היה יותר טוב. הרבה יותר טוב. לפעמים נדמה
לי, שאנשים, לפני שיוצאים החוצה, מחפשים את המסיכה המתאימה.
לדוגמא, ביום אבל, הם ישימו מסיכה עצובה. ביום כיפור, הם ישימו
מסיכה שאומרת שצריך לצום ולבקש סליחה. בחג פורים, הם ישימו
מסיכה, סתם, רק כדי להסתיר את מסיכת הכלום האמיתית.
היא לא הבינה אותי. לכן זה קרה. היא הבינה מה שאני מוציא מהפה,
מה שגופי אומר, מה שאני מנסה להגיד לה. כל החוכמה הזו, הורסת
לי את החיים. זו לא חוכמה, זה דרך להיות עצובים, לראות דברים
רעים, לראות את המציאות. ולמה לנו לראות את המציאות? אפשר
להסתפק במנת דמיון ומנת אשליה, והחיים הרבה יותר טובים. ונמות
עם הרגשה טובה, שמיצינו את החיים. אבל מה אני אשם בזה שאני לא
יכול? אני לא שולט בחיי. ערב יום שישי, אני שוכב כמו בול עץ
ובוהה בשמיים. אני חייב לעשות משהו, זה לא חייב לעצור לי את
החיים.
אחרי שהתלבשתי יפה, ושמתי מסיכה שמחה ושיכורה, הלכתי למסיבה.
אני לא חושב שבאמת יהיה לי שם כיף, להקיא את נשמתי אחרי שתייה
של מלא בקבוקים, אבל חייבים. חייבים, אחרת אתה בצד, נידח, כמו
כלום. אני שוב נזכר במערבולת האין סופית, שכל כך אני רוצה
להמשך אלייה, אבל לא יכול. אני מושיט יד, והיא מתרחקת. אני
הולך למסיבה, ומחייך. ליתר דיוק, המסיכה שלי מחייכת. אני בכלל
שקוע במחשבות עצובות. אני מתקרב לרחבת הריקודים, לפגוש
"חברים", ליתר דיוק, אנשים שהם נחשבים חברים, אבל הם יתקעו לך
סכין בגב מתי שתרצה. ולפתע אני רואה אותה שם, יושבת, מחייכת.
כל ליבי מתמלא, חלקיק-חלקיק, אטום-אטום בהרגשה חמה ונעימה. היא
יושבת שם, עם השיער השחור, שמלה אדומה, אודם ומסיכה מחייכת. אי
אפשר לדעת מה באמת מאחורה המסיכה.
היא סובבה את הראש ולפתע קלטה את מבטי, ומיד הנידה את ראשה
לכיוון אחר. אני לא יכולתי לעשות זו. הלב שלי כבר לא אצלי, הוא
מתעופף כמו ציפור חופשייה, ורק מחכה שהיא תכלא אותו בנשמה שלי.
אני ממשיך לרקוד, עם מסיכה מחייכת, ובתוך תוכי אני כלום, אין
לי מחשבות, אין לי רגש. כולי מחובר למסיכה המיוחדת שיש לי על
הפנים.
איש גדול ונאה התקרב אלייה. הם דיברו קצת, והתנשקו. הלב שלי
התמוטט על הרצפה, וכל מי שרקד דרך עליו. אני נשאבתי לתוך
מערבולת. לא מערבולת האין סופיות, אלא מערבולת קטנה אשר שואבת
כל מה שנשאר בתוכי, ומשאירה אותי עם כלום. כמו רובוט. בלי
נשמה, בלי רגשות, רק עור, בשר, ודם. "אני חייב ללכת." אמרתי.
סוף סוף הוצאתי קול מהגרון שלי, והקול הזה לא חביב. אספתי את
הלב שלי מהרצפה ועפתי מהמקום.
כשהגעתי הביתה, הורדתי את המסיכה והתיישבתי לו איפה שהייתי
מקודם, בוהה בשמיים. רק שהמחשבות קצת השתנו. לפני כן, רק רציתי
שהיא תחזור אליי. עכשיו, אני רק רוצה שתיעלם. שאני לא אכיר
אותה. אולי אני כן, אבל שהמסיכה שלי לא.
אני לא יכול להיות עם החיים הארורים האלו. אני שורף את כל
המסיכות. אולי זה יתן קצה מחשבה לאנשים, הם יוכלו להכיר אותי,
לדעת מי אני, לראות את כאבי, לחוש את ייסוריי, להריח את הקנאה
המתוקה, ולטעום את החיים המרים שלי. אני לא אצפה מהם להקשיב
לי, כי את זה כל אנשי העולם שכחו מזמן. אז אני מסתכל בשמיים,
רואה את הכוכבים, וחושב.