היא שכבה על ספסל שנמצא במרכזו של פארק גדול.
רובו דשא ועצים גדולים. עם ספסלים רבים ומגווים.
היא מצאה אחד שנראה לה מרוחק מעט מן השאר.
אחד אשר היה מרוחק גם מן ההמון ששהה באותו זמן במקום.
היא שכבה על גבה. מביטה מעלה אל העץ הגדול שבצילו נמצאה.
מזג האוויר בחוץ היה אביך. השמש בקושי נראתה, עננים רבים היו
בשמיים.
היא הביטה מעלה אל העץ. הרוחות מניעות את ענפיו ללא הפסקה.
מנדנדת את ענפיו מצד לצד כמו מעין נדנדה.
העץ כבר אינו יכול להתנגד לה. נותן לה לעשות בו כרצונה.
אם אומרת היא לשם- הוא זז לשם. פועל כמצוותה.
תניע אותו אל הצד השני, ושוב ינוע על-פי משאלתה.
לפתע הרוח נפסקה. נדמה שהחליטה להפסיק.
מעין מנוחה, הפוגה קלה, אולי פאוזה.
אך מיד חוזרת לעצמה ומתפקחת, מניעה אותו לפי קצב המוזיקה
המתנגן במוחה.
היא שכבה ככה תחת העץ, מביטה מעלה.
עוצמת מידי פעם את עיניה שהעלים הנושרים לא יכנסו אל תוך
עיניה.
לפתע יצאה קרן אור חרישית. קרן אור - מלאכותית.
שכן, האור כרגע לא נמצא בחייה. ולא בחייו.
הרוח שוב הפסיקה. נותנת מנוחה לענפי העץ.
אך כמו שלפתע נחה לה, כך שוב בפתאומיות חזרה להניע אותו לפי
מקצבה.
אומרת לשם, והוא נע, נענה לה.
ברקע נשמעת מוזיקת כינור מעט חורקנית ושורקת.
היא קמה בזהירות, מתיישבת לה. מסדרת את שערותיה שהרוח כבר
הספיקה לבלגן.
וממש מספר פסיעות ממנה, היה ילד קטן שהביט בה -
וניגן.