מדוע השדים לא עוזבים אותי? הם נועצים את טפריהם בנשמתי
הדואבת
ממאנים להרפות עד שאקבר חיה בתהום היאוש, אך אסור לי להכנע.
לא אתן להם את מבוקשם, אינני טרף חסר ישע.
"מדוע עינייך עצובות?"
הן שרידי האמת. זכר לחורבני, אינכם מבינים יצורים שקריים
שכמותכם!?
"מדוע הינך כה שקטה?"
צעקתי נאלמת דום, נאנקת, מתפתלת, מחפשת פתח מילוט.
יגעה היא מקרבות שנכשלו וכעת היא מתנחמת בזרועות הדממה.
"יהיה טוב"
נטרפה דעתי עליי, הכאב הוא משכני, מוצאת אני את דרכי בחשיכה,
נטע זר ושפל.

צעדת המוות הם חיי, נשימותיי הן המשואה לזכרם.