היא שוכבת על מיטת הסדום שלה
ועמורה נראית עכשיו כה רחוקה.
אישה ארוכה, כמו גבעול פצוע,
חבושה כולה בתחבושות לבנות,
מדממת מתחת להן - דם לא שלה.

אתה מביט בה, היא לא ממוקדת.
מזיעה מתחת לשמיכות, מתחת לתחבושות
מזיעה זיעת כאב, זיעת סבל, זיעת עבר,
זיעה לא שלה, זיעה של גבר אחר,
גבר זר - לא מוכר.

על מיטת הסדום שלה, עשית איתה אהבה.
אבל תמיד עמורה הייתה שם,
והגבר האחר, והגעגוע והטינה
והדם מתחת לתחבושות מורעל.
והדם - הדם הוא לא שלה.

אתה יודע מי הוא הגבר הזר, הלא מוכר
ואתה יודע איך נראית עמורה
אבל אתה לא אומר כלום.
איך תגיד משהו, כשהדם שזורם
הדם המחלחל מתחת לתחבושות - הוא לא הדם שלה.

אתה מנסה לקלף את התחבושות,
הפצעים מדממים, היא זועקת מכאב,
היא סובלת, היא בוכה.
אתה מחליט להניח לה,
שוכב על מיטת הסדום שלה - כמעט ונוגע בעמורה.

עיניה מנותקות, בוהות בנקודה רחוקה
בשבילה אתה לא שם - אתה אחר
פתאום אתה הגבר הזר - כל כך רוצה לגעת בה
אבל מפחד לגעת בדם המורעל
כי הדם שמתחת לתחבושות - הוא לא הדם שלה.

היא שוכבת על מיטת הסדום שלה
ועמורה נראית עכשיו כה רחוקה.
אישה ארוכה, כמו גבעול פצוע,
חבושה כולה בתחבושות לבנות,
מדממת מתחת להן - דם לא שלה.