"ספר לי קצת עלייה" היא ביקשה. שלפתי תמונה שלה מן הארנק
והרהרתי במשך כמה רגעים, קצת נבוך מהסיטואציה. " היא עובדת
כמזכירה בחברת פרסום. לא מאוד יציבה, ספונטנית כזאת, לפעמים
קצת חופרת. היא לא ממש יודעת מתי לסתום את הפה, ובוא נגיד שהיא
לא מדענית טילים". היא הביטה בתמונה והנהנה, מרוצה. "אני מכירה
בדיוק את הטיפוס, זה מה שאתה צריך". היא שלפה את אחת האריזות
שהייתה על המדף. "ואת בטוחה שזה ה-דבר?" "כמובן," היא ענתה
בביטחון מוחלט, "הן יגרמו לה להרגיש כמו מיליון דולר. אין אישה
שלא רוצה להיות יפה ונחשקת, שלא אוהבת שמבטים מסתובבים אחריה
כשהיא הולכת ברחוב".
"אני לא יודע" עניתי בהיסוס "היא לא טיפוס מי יודע מה
קונבנציונאלי". "סמוך עליי, זאת העבודה שלי. לא סתם אני אחראית
מחלקה כאן" היא חייכה. היא הייתה יפה, אפילו יפה מאוד יחסית
למוכרת פשוטה בחנות. תהיתי אם החזה שלה אמיתי, ואם השיניים שלה
נראו פעם קצת אחרת.
"תודה על הסבלנות"  הנהנתי לעברה. "בכיף, ואל תשכח להביא את
הגברת ביום חמישי, אם היא תפספס את התור היא תיכנס לרשימת
המתנה, וזה ייקח לפחות כמה חודשים".

בערב, אחרי שחזרנו מהמסעדה, המתנה חיכתה לה על הספה בסלון. היא
מיהרה להיכנס הביתה ראשונה, מחפשת את ההפתעה שלה. היא רצה לספה
ופתחה את האריזה, בעיניים בורקות, שהתחלפו במבט ספק מאוכזב ספק
מבולבל. "רגליים? קנית לי רגליים?" ניסיתי לפרש את ההבעה שעל
פניה. "אבל אתה תמיד אומר שאתה אוהב את הרגליים שלי..." "נכון,
ואת תמיד אומרת שאת שונאת אותן, ושהן, לדברייך, 'מעוותות לך את
כל הגזרה'. אז הנה, עכשיו יש לך רגליים חדשות". היא היססה,
בוחנת אותן. "רק תסתכלי עליהן, סה"כ אפשר להחליף". במשך חצי
שעה היא המשיכה להתלבט בקול רם. "אבל זה בטח עלה הרבה..." היא
אמרה בסופו של דבר. ידעתי שהכסף יהיה הנקודה הבעייתית. "לא
נורא, העיקר שתקבלי מה שתרצי". מבחינתה זה היה האישור שלה. היא
חייכה והוציאה אותן מהאריזה. "וואו, הן מדהימות. רואים שהאיכות
טובה." הניצוץ החל לחזור לעיניה. ראיתי שהיא מתחבטת בתוך עצמה.
בטח התלבטה אם הן שוות יותר מטבעת יהלום או ירכיים חדשים. היא
תמיד אהבה לחשב איך להרוויח כמה שיותר. "בעצם, אני חושבת שאני
דיי אוהבת אותן. אפילו מאוד. מאוד-מאוד. תודה". היא נישקה
אותי. עמוק בפנים, חייכתי לעצמי.

"תגיד, כל התהליך הזה, הוא לא בהרדמה מלאה?" היא שאלה אותי
מאוחר יותר, כששכבנו יחד במיטה. "זה כולה עניין של
שעתיים-שלוש, ונגמר. צ'יק צ'ק" אמרתי, מנסה להישמע מלא בטחון,
אבל היד שלי רעדה מתחת לשמיכה. הרגשתי את פעימות הלב רועמות.
חשבתי שהיא תמשיך להתלבט ולנג'ס כמו תמיד, אבל היא הנהנה ועצמה
את עיניה. כנראה לא שמה לב, הייתה עייפה מדיי מכל החגיגות.
נשמתי לרווחה.

ביום חמישי, לפני הכניסה לחדר הניתוח, ישבנו במסדרון של
הקליניקה. היא החזיקה את ידי, לבושה בכובע המגוחך הזה של בתי
החולים. "אם משהו יקרה לי, תדע תמיד שאני אוהבת אותך, מאוד
מאוד". חיבקתי אותה. "גם אני אוהב אותך". היא נכנסה, ואני
החזקתי אצבעות שהכול ילך כשורה.

כעבור שלוש שעות האחות יצאה אליי, מחויכת. זיהיתי אותה. זו
הייתה הבחורה מהחנות, שעזרה לי לבחור. "לא ידעתי שאתן מתעסקות
גם בהליכים הרפואיים" אמרתי לה. "בטח, זה לא סתם כאן, יש
סטנדרטים ומבדקים לכל העובדים". עכשיו כבר הייתי בטוח שהחזה
שלה לא אמיתי. "אז הכול הלך כמו שצריך?" שאלתי, והרגשתי את
הלחץ מתפשט לי בבטן. "בטח כמו שצריך, כמו תמיד. רצית את מספר
303, נכון?" הנהנתי. "יופי. אז עוד שעה היא כבר תצא
מההתאוששות, ממש כמו חדשה - מדענית, טיפוס מופנם וכנוע, אוהבת
טיולים ובילויים שקטים בטבע. וכמובן, עם הרגליים החדשות
כתוספת, עלינו".




27.12.10