[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הייתה זו שעת בין ערביים כאשר רכב השטח האלגנטי נטש את דרך
המלך ופנה לדרך צדדית ההולכת בין ההרים בואכה בית אורן והלאה
משם.
המנוע רב העוצמה גמא חרישית את הדרך שהחלה לטפס במתינות מן
המישור אל בין ההרים. הנהג, גבר נעים-מראה בתחילת שנות החמישים
לחייו, הקשיב למוזיקה קלאסית קלה שנוגנה כרגיל בשעה זו באחת
מתחנות הרדיו.
בניגוד לתנועת כלי הרכב הערה למדי, בנתיב שממנו הגיע זה עתה
הייתה הדרך שלפניו פנויה. תוך עשר דקות, ואולי קצת יותר, עתיד
היה להגיע לביתו אשר בשכונת דניה ליד האוניברסיטה, והוא חש
לאות נעימה של מי שסיים בהצלחה יום גדוש פעילות.
בהדרגה הפכה הדרך לתלולה יותר והחלה להתפתל כנחש בין ההרים
והגאיות, בעוד הרכב מטפס בשקדנות בין הצללים וכתמי האור
המשחקים בענפי האורנים האלונים והאלות.
בסך הכול, ציין לעצמו בסיפוק, היה יום טוב, ממש טוב. היו
הספקים, היה גם כיף, ועוד מעט מגיעים הביתה לאישה... לילדים,
אם הם בבית?
שקוע בשרעפיו, נהג באופן אוטומטי, ומבלי משים הגיע כמעט לקצה
הקניון היפה, העולה מן הים. בפיתול האחרון, לפני שנעלם מן העין
נופו המרהיב של חוף-הכרמל עם הים הכחול, עלה בדעתו שיהיה זה
סיום יפה ליום טוב, אם יעצור ממש שם, בקרחת היער הקטנה, עצירה
אשר תאפשר תצפית יפה על השקיעה.
הרכב נעצר בשולי הכביש. הוא יצא מן הרכב, מתח את איבריו ופיהק
ארוכות. רק עתה שם לב לעייפותו. משהו ברכב החדיש, הממוזג
והמרופד היטב, עם המוזיקה הנפלאה שלו, עמד בינו לבין עייפותו.
הוא היה לבד בטבע.
המנוע של הרכב דמם. שקט נפלא ירד עליו - השקט, אשר לעתים
רחוקות כל-כך היה מנת חלקו - חיבר אותו אל עצמו והוא התיר
לתחושת הלאות להתפשט בגופו ופיהק שוב.
הוא הביט ארוכות בנוף ובגלגל החמה, הנחבא חלקית בחשרת עננים,
שעשה את דרכו באטיות החלטית אל קצה הים התיכון. כלי הרכב
המעטים אשר חלפו מדי פעם אנה ואנה לא פגמו בתחושת הראשוניות,
בתחושת היותו חלק מהטבע.
הוא הסתכל סביבו והבחין, במרחק של כעשרה מטרים בתוך קרחת היער
הקטנה שבה עצר, בעץ יפה שאחד מענפיו הנמוכים היה ראוי לישיבה.
"נעשן סיגריה ונזוז", אמר לעצמו.  הוא הוציא מהמכונית קופסת
סיגריות ומצית, וכאשר התחיל לפסוע לכיוון העץ, עלה בדעתו לשוב
ולקחת עמו את הטלפון הנייד, למקרה שמישהו יחפש אותו. אשתו,
למשל.
הוא התיישב על הענף שהתגלה כנוח למדי והצית לעצמו סיגריה. הוא
לא היה מעשן כבד - רק שלוש-ארבע סיגריות ביום, "בהזדמנויות
חגיגיות".


ועכשיו, כאשר השמש עמדה לצלול, מאדימה והולכת אל תוך הים,
הצללים הולכים ומתפשטים, היער מתכונן ללילה - זו בהחלט הזדמנות
חגיגית. עברה בו צמרמורת נעימה. הוא התענג, לא רק על הסיגריה,
אלא גם על הרעיון הנפלא שלו לעשות פסק זמן בטבע. להתפעל בשקט
ממעשה הבריאה במרחק כעשר דקות מהציוויליזציה, שבאמצעות פלאי
הטכנולוגיה בודדה את עצמה מפלאי הבריאה הבראשיתית.
החשיכה ירדה במהירות כפי שזה מתרחש במזרח התיכון, ובדיוק כשחשב
לינוק עוד שתיים-שלוש שאיפות אחרונות מן הסיגריה, עברה בו
תחושה מוזרה שאינו לבד עוד. ממש מולו הבחין בשני אורות קטנים.
ובעודו מנסה לפענח מה רואות עיניו, הופיעו עוד אורות קטנים
כאלה. הוא שאף מהסיגריה בחוזקה, וזו הבהבה והאירה. לאורה הגווע
הבחין, לתדהמתו, כי הוא מוקף במספר רב של בעלי-חיים,  שנראו לו
כלבים במבט ראשון, או אולי זאבים. בחשיכה המתעבה התקשה להבחין
במה מדובר ולרגע קפא במקומו, בעת שמחשבותיו דהרו בהתאמה
לפעימות לבו.
צמרמורת עזה עברה בו. אינסטינקטיבית הטיל לעבר העיניים הדולקות
את שארית הסיגריה המהבהבת שלו. הם נסוגו קמעה - והוא החל לטפס
על העץ שעליו נשען במהירות, שהפתיעה אותו ואולי גם אותם.
"הם רואים את ארוחת הערב שלהם מול העיניים!" אמר לעצמו אחרי
שהתמקם בגובה של כשלושה מטרים, שנראו לו כטווח ביטחון. הוא לפת
היטב את העץ והביט למטה. מתוך החושך זהרו לעברו כעשרה זוגות
עיניים. "חבר'ה, ארוחת הערב הזאת הלכה לכם - לכו, טפסו על עץ
אחר". הם, משום מה, לא השתכנעו ולא הלכו לשום מקום, אלא היו
סבלניים וכנראה גם רעבים מאוד. הם יללו אל תוך הלילה ברוטציה.
שתי מכוניות עברו בכביש והוא חשב לעצמו בעגמומיות, שמטרים
אחדים מפרידים בינו לבין מכוניתו, בינו לבין החיים הרגילים
שלו... מוחו עבד בקדחתנות: האם ינסה לרדת ולרוץ אל מכוניתו
ויסתכן בנשיכות? ומי יודע אם אין להם כלבת? אבל מיד ראה את
עצמו מועד בדרך תוך כדי ריצה לעבר האוטו והם מתנפלים עליו
וקורעים אותו לגזרים בשיניהם. האפשרות הזאת נפסלה מיד. אפשרות
אחרת שנשקלה, הייתה לזעוק לכיוון הכביש למכונית עוברת, ולקוות
שהחלון פתוח והנהג ישמע אותו. אבל איזה נהג שפוי ישמע זעקות
מתוך הלילה ויעצור?
אסור לו בשום אופן להירדם.
הוא עלול להישמט למטה ואז יגיע סופו.
"תירגע!" פקד על עצמו, "עברת כבר סכנות גדולות יותר! היית
במלחמות, שרדת סכנות! כולה חבורת זאבים או כלבים משוטטים,
שרוצים למלא את הבטן. הם תיכף יתייאשו ויסתלקו". אבל הוא המשיך
לשמוע את נשימותיהם, את החרחורים, את חשיפת השיניים, ומדי פעם
יללת סולו או דואט.
הדקות נקפו וכלי הרכב בכביש התמעטו והלכו. נעשה קריר. עודו
חוכך בדעתו איך הוא יוצא מכאן, צלצל הטלפון הנייד ומתוך המכשיר
בקע קולה החם של רותי אשתו. "אתה בדרך?" שאלה בקולה הנינוח,
שהגיע מעולם של חשמל, של בית, של ריחות בישול. מעולם לא מילאה
את לבו שמחה גדולה יותר למשמע קולה.
"רותי, אני בדרך! קרוב לבית אבל תקוע", אמר בקול כבוש.

"מה קרה, האוטו לא בסדר?"
"האוטו בסדר גמור! את זוכרת את הפינה שלנו ליד בית אורן, שממנה
היינו צופים אל הים? עצרתי לראות את השקיעה ומאז אני תקוע על
עץ מוקף זאבים רעבים..." הוא המשיך ותיאר קורותיו.
"אתה מדבר ברצינות?" שאלה בספקנות ותדהמה.
"לגמרי. אני על עץ ולא יכול לרדת. אני צריך שתבואי עם האוטו
שלך קרוב לעץ."
"אהובי המסכן!" היא קראה בפליאה, שלא נעדר ממנה קורטוב הומור.
"לאיזה סרט נקלעת? אל תזוז! אני יוצאת לדרך! הגאולה קרובה."
"אל תזוז..." חייך לעצמו באירוניה, "שומרת על חוש הומור,
הקשישה שלי..." וכלפי מטה צעק "חבר'ה, הסיפור נגמר! הנקבה שלי
באה להציל אותי, והיא נמרה!" לפתע חש צורך עז להשתין והוא שחרר
את עצמו מעליהם - מרגיש יותר מאשר רואה את תנועות ההתחמקות
שלהם. בשלב זה כבר החל לחוש תחושת אמפתיה לזאבים ולחיים הקשים
שלהם בטבע, אבל ידע היטב שהאמפתיה שלו נבלמת במקום שבו מבהיקות
שיניהם החדות.
הטלפון צלצל. אשתו ביקשה הנחיות מדויקות למקום הימצאו וכעבור
דקות אחדות התקרבה מכוניתה באטיות ונכנסה לקרחת היער, מאירה
באור עז את הצמחייה מסביב ולבסוף מטילה את אור פנסיה לעבר העץ
"שלו" ולעבר החיות. האורות הבריחו אותם מיד והם נעלמו כלא היו
אל תוך החשיכה.
הוא התחיל לרדת באטיות ממקום מחבואו, מבחין עד כמה שריריו
מתוחים ודואבים. רותי יצאה מהמכונית בחיוך גדול: "איפה הם
הזאבים הנוראים האלה?" ופרשה זרועותיה בתנועת חיבוק "מי גיבור
של אמא?" הוא חיבק אותה חזק והם עמדו כך במשך דקה ארוכה. "אל
תצחקי עליי", לחש באוזנה, "איזה מזל שצלצלת! שכחתי ממנו בכלל!
תארי לך שהוא היה כל הזמן בכיס שלי!" "נו, טוב", התנערה
ראשונה, "בוא לאכול מרק טוב בבית."
הוא נכנס לרכב שחיכה לו באדישות מפוארת, מקדם אותו במושב הנוח
כאילו לא קרה דבר, כאומר: "ברוכים השבים לתרבות האנושית!" כששב
והתעורר לחיים לאחר שהתניעו בידו הרועדת מעט. המוזיקה הקלאסית
והמזגן לחשו לו: "תרגיש בבית". היא חיכתה עד שראתה שהוא מתחיל
להתגלגל לאטו ויוצא מקרחת היער אל הכביש ואז נסעה אחריו.
אחרי המרק והמקלחת הם שתו קצת ליקר ביחד והוא אמר לה: "אני
מרגיש כמו אחד שחזר כרגע מספארי באפריקה. וכמה זמן זה נמשך
בכלל? פחות משעה, אבל זו לא הייתה שעת רביצה מול הטלוויזיה -
זה היה זמן מסוג אחר! הזמן שם הרבה יותר אטי. זו הייתה שעת
זאבים."
כשנכנסו למיטה, הוא חיבק אותה בחום כפי שלא חיבק אותה זמן רב.
היא מחתה דמעה מעינו ולאטה: "אני צריכה להגיד תודה לזאבים שאתה
שוב אוהב אותי כל כך..."
והוא לחש: "את לא יודעת כמה אני אוהב אותך..."

את אהבתם ליוו אוושת הרוח באורנים ויללת התן אי-שם בליל. ואולי
היה זה זאב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לבת שבע קראו
ככה כי אמא שלה
הייתה שלגייה

פה גדול משלב את
התנ"ך והאחים
גרים


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/07 15:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיוך יוצרי כפר סבא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה