האוויר היה לח ודביק. טיפות זיעה החלו מופיעות על המצח.
מזג האוויר לא היה חם במיוחד אבל הלחות העיקה.
הוא הרגיש איך לאט-לאט האוויר שלו נגמר. לחץ אדיר על החזה.
חוסר שקט, הוא לא מצא את המקום שלו. הוא חשב שאולי אם ידליק את
המזגן המצב ישתפר, אך ללא הועיל. הוא ניגב את הזיעה אך היא
המשיכה לטפטף, ניגרת במורד המצח.
הוא פשט את בגדיו וניגש לחדר האמבטיה. זרם המים הקרים עורר את
גופו המעונה. הוא עצם את עיניו וניסה להקשיב לזרם המים ששטף
אותו.

הראש מלא במחשבות ובשאלות אך על רובן לא מצא עוד תשובה.
השגרה הורגת אותו, מכרסמת בו ואוכלת אותו מבפנים.
הוא הרגיש שהחיים שלו לא זזים לשום מקום. כל שבוע כמו קודמו.
אך זה היה הרע במיעוטו. הוא בער מבפנים.
תמיד שהיה מתעצבן הוא הרגיש כאילו הר געש מתפרץ לו בתוך הגוף.
הוא חש את הלבה הלוהטת זורמת לו בגוף, מכלה ושורפת את הכל.
תמיד היה רועד מעצמת ההתפרצות, הוא ניסה לשלוט בזה אך לשווא.

הוא חייב לברוח. לנסוע רחוק ולנקות את הראש.
מחשבות על הצפון מרגיעות אותו. הוא עוצם את העיניים ומדמיין את
השיר ההוא ששמע בזמן שהיה שרוע על הערסל שתלה על גדת הנחל.
הוא היה מדמיין את קול זרימת המים ואת ציוץ הציפורים על העצים.

האוויר הצח והנקי כל כך, שהיה שורף בריאות כשלוקחים ממנו נשימה
עמוקה.

יום שבת הגיע. מחר חוזרים לשגרה. עצבות מקיפה אותו ולא מניחה
לו. השחור חוזר ותופס את מקומו מתחת לעיניים, חוסר שקט שכזה.
הוא יצא מהמקלחת, כרך סביבו מגבת ונעצר ליד המראה.
הוא הביט על הדמות שהשתקפה לה במשך דקות ארוכות. הוא לא ידע מה
לומר לה. נדמה היה שגם היא ממתינה ומצפה ממנו לתשובה.
הוא ניגש לחדר, התלבש ושם פעמיו אל המטבח. אולי האוכל יעזור לו
להירגע. אך אפילו האוכל, שלא היה מאכזב, כבר איבד את הטעם.
המרירות היא מבפנים.

בתקווה לעתיד טוב יותר הוא מרים עוד כוסית. זה עוזר לו לברוח,
לישון טוב בלילה. אך בתוך-תוכו הוא יודע שזה לא הפתרון.
אז אם מישהו יודע מהו הפתרון למצב הזה שיחפש אותו, את האיש
שתמיד בצל, זה שאם מסתכלים בו היטב אפשר לראות לו את השחור
בתוך עיניו הכחולות. ההוא שתמיד לובש שחורים. שעונה לשם "איש
הצללים".